כמה פעמים.. פרק 24 חלק ד'

נקודת מבט רותם-
התעוררתי מקול האזעקה המחריש אוזניים וקמתי למצב ישיבה. הרגשתי את ידו השרירית של מתן מונחת על בטני ומונעת ממני לזוז ממנו. הורדתי את ידו בעדינות מבטני החשופה והלכתי אל כיוון הדלת וסגרתי אותה. נשמתי נשימה עמוקה מנסה להסדיר את נשימתי הלא קצובה וחזרתי אל המיטה.
"מאמי לכי לישון, מחר נלך אל הילה, שקט שם יותר" אמר מתן בקול עייף ופינה לי מקום לידו
"מי החליט שהולכים אליה?" שאלתי ללא הבנה
"אני.. והילה התגעגעה אליכן, היא רוצה לראות אתכן" אמר מתן.
'רוצה לראות אתכן' המילה הזאת חיממה לי בהחלט את הלב. מעולם אף אחד לא רצה לראות אותי סתם לכיף שלו.
לא אמא שלי שעזבה בלי שהודיעה לי.
לא אבא שלי שעזב לאחר שהתנהג אליי בגועליות וסיכן את החיים שלי ואת החיים של הבת שלי.
לא סבא וסבתא שגרים לידי ולא טרחו להתקשר ולשאול מה שלומנו.
לא דוד שלי שהיה כל החיים שלי, היה הבן אדם שהתייחס אליי בכבוד. עכשיו הוא לא שלי יותר.
לא טומי. הבן דוד היחידי שנשאר איתי בקשר וגם הוא במפתיע יום אחד עזב בלי להודיע להוואי.
לא חברות.
לא חברים.
איך אני מצליחה כל יום לקום מחדש? בלי ענת לא היה לי את הכוח הזה לקום.
לקום מחדש גם אחרי שנפלתי.
אני מנסה להסתגל לחיים שלי בחושך. החושך הזה שלא נגמר.
אני מחכה למישהו שלי שידליק לי את האור ויאיר לי את החיים החשוכים שלי.
בינתיים מתן האיר לי את החיים רק עם נר. האור לא שלם. אבל זה עדיף מכלום.
מיילי ציונה ומתן הם היחידים שנשארו בחיים שלי ושל ענת.

נרדמתי והתעוררתי לאחר כמה שעות שבהם ישנתי מעט.
התעוררתי לקול האזעקה המחרידה ולקול הבכי של ענת.
מאז שנהייתי אמא החוש שמיעה שלי התפתח. אני יכולה לשמוע טיפת מים נוחתת על הריצפה.
טוב לא.
אבל אני יכולה לשמוע את הבת שלי אפילו אם היא תהיה במרחק של אלפי קילומטרים. אני לעולם לא אעזוב אותה כשהיא תהיה בצרה, לעולם לא אאפשר שתהיה עצובה.
שום דמעה לא תזלוג מעיניה היפות.
קמתי והרמתי אותה על ידיי ניסיתי להרגיע אותה.
"ענתי אני כאן.. הכל בסדר.." אמרתי ונשקתי לראשה שהונח על הכתף שלי ומרטיב אותי.
העברתי את ידיי על גבה וניסיתי להרגיע את בכיותיה הארוכים.
"אני אוהבת אותך את יודעת. אני כאן שלך" מלמלתי אל ענת.
הרגשתי את השפתיים שלה מנשקות את הכתף שלי. רציתי לבכות מאושר.
הלכנו אל המקלחת שבממד כי עדיין היה אזעקות ובומים חזקים ומפחידים שמרעידים את הבית ואת הלב שלי. שטפתי לענת את הפנים וצחצחתי לה שיניים. ככה עשיתי גם לעצמי.
החלפתי לה טיטול במקלחת ושמתי לה טיטול חדש. הלבשתי אותה באוברול ג'ינס חמוד שממתחת יש לה חולצה ורודה קצרה. על שיערה הקצר תפסתי עם סיכת פפיון את הפוני החמוד שלה שבצבע שטני. ואת הנעלי בובה הורודות נעלתי לה.
יצאנו מהממד ויצאנו מהסלון אל החצר שלנו. בו ראינו את טיטי רצה אל עבר ענת וקופצת עליה.
ענת צרחה כל מיני צרחות של אושר ועל הדרך העירה את כולם.
"ענתי לכי אל השק ושימי לטיטי אוכל" אמרתי לענת וככה היא עשתה. היא לקחה את הכף ושמה לטיטי בצלחת אוכל. טיטי חכמה, היא שומעת אזעקה והיא נכנסת מתחת לקיר בטון שמתאים לה בדיוק. ככה היא מוגנת.
ענת רצה אל תוך הבית תוך כדי שהיא צוחקת. שטפתי לה ידיים ונתתי לה לראות טלוויזיה, בינתיים הכנתי לה לאכול.
הוצאתי מהמקרר בננה, תמרים בשביל שיהיה מתוק, מלון, קיווי וחתכתי לריבועים והכנסתי לבלנדר כשאני מוסיפה לשם 2 כפות של טחינה גולמית בשביל שענת תקבל את כל הוויטמינים והברזל מהטחינה. וטחנתי הכל בבלנדר. ענת אוהבת פרי-שיק. וככה אני רגועה.
האכלתי את ענת עם הכפית והיא סיימה הכל כמו גדולה. כשהרופאה אמרה לי לשים טחינה חשבתי אני מקיאה. אבל טעמתי ולא הרגישו בכלל את זה.
בינתיים ענת ראתה טלוויזיה ואני שתיתי נס ואכלתי עוגה.
"בוקר טוב לשתי הנסיכות שעושות הרבה רעש" אמר מתן בחיוך ושתה מהנס שלי שהנחתי על השולחן. הוא נשק לשפתיי נשיקה קצרה והתיישב לידי, הוא היה כבר לבוש.

"אפשר לצאת?" שאל מתן מהסלון,
"כן רגע" אמרתי ובדקתי שיש הכל בתיק הוורוד של ענת.
טיטול, שמיכה, מגבונים, בקבוק מים, בקבוק למטרנה, קופסא עם מטרנה, תפוח, משחק, נעליים, גרביים, ג'קט, בגדים להחלפה, סיכות, תרופה. הכל.
יצאתי מהמטבח וסידרתי את הג'ינס השחור מקאסטרו והחולצת טריקו הלבנה על גופי ונעלתי את הכפכפי הוויאנס בצבע ב'ז ויצאנו לאוטו של מתן. הוא כבר שם את ענת בכיסא המיוחד שלה וחגר אותה מאחורה, אחרי שאני בדקתי שזה בטיחותי והתיישבתי ליד מתן שנהג.

"פתוח" אמרה הילה מתוך הבית ומתן פתח את הבית.
"ענתי" אמרה הילה ופתחה את ידיה וסימנה לענת לבוא אליה. ענת התביישה וכרכה את ידיה סביב רגליי. נכנסנו לבפנים והרמתי את ענת על ידיי והתיישבנו בספה ליד הילה והבת שלה הקטנה.
הנחתי את התיק לידינו וחיבקתי את הילה. אני מאוהבת בה. היא כמו אחותי.
"היא הקיאה עליי, תיקחי אותה" אמרה הילה והעבירה לי את מאיה הבת שלה.
היא לקחה את ענת ושיחקה איתה
"תביאי לי כיף" אמרה הילה והניחה את ידה מול ענת שתיתן לה כיף, מאיה היתה כל כך קטנה, בול כמו ענת.
הנחתי אותה על שתיי ידיי ונענעתי אותה מעט בעדינות מצד לצד מנסה להרגיע אותה. נזכרתי בכל התקופה הזאת שענת היתה בת 4 חודשים, הינו בארץ, לא להאמין.

פלאשבק-
היתי לבד בבית, אמא ואבא יצאו לעבודה, כן הם עובדים פה. טיפה רחוק מהבית אבל בסדר.
ענת ישנה את שנת הצהריים שלה ואני יצאתי למרפסת שבחדרנו, אמא ואבא הביאו לנו את הקומה השלישית.
הסתכלתי על הכביש שעוברים שם הרבה מכוניות והכל כאן קטן ולא כמו בניו יורק.
אני מתגעגעת אל ניו יורק. אל ג'ייסון. אל מיילי. יותר מזה אין לי אל מי להתגעגע.
אבל קשה לי כאן.
אפילו אל ג'רמי השכן אני מתגעגעת. אפילו שהוא ראה שהיה קשה לי להכניס את הקניות עם הבטן הענקית שלי והוא לא עזר. אפילו שהוא לא דיבר איתי כשהוא היה רואה אותי. או שהוא מוריד את הראש וממשיך ללכת כאילו יש לי מחלה מדבקת.
מה אני עושה כאן? הכל כאן זאת לא אני… לאן הגעתי? לאן התדרדרתי..? אני לא רגילה להיות לבד. לבד ועם תינוקת.
ענת התעוררה, כמובן.. היא רעבה…
עוד חודשיים כשהיא תהיה בת חצי שנה היא תתחיל ללכת אל פעוטון של ילדים קטנים כאן בשכונה, הגננת שם היא היתה הגננת שלי. לא להאמין.
עולם קטן.
כשענת תלך לפעוטון אני אלך ללמוד, את האמת? לא התגעגעתי. מה אנשים יגידו עליי? אני שוב חדשה.. אני שוב זרה.. ועוד במיוחד שאני מתכננת לספר לכולם שיש לי תינוקת. בינתיים אף אחד לא ישאל ואני לא יספר.
ענת התעוררה ושוב היתי צריכה להתנתק מהחלומות שלי וללכת אליה להאכיל אותה.
הנחתי אותה בין שתיי ידיי היא היתה כל כך קטנה. פתחתי שתי כפתורים מחולצתי המכופתרת בשביל שיהיה לי נוח להניק אותה. הנקתי אותה וליטפתי את שיערה. הבטתי בפניה הבובתיים. למה אבא שלה לא יכול להיות כאן?
גם כשאני יגיע לבית ספר החדש.. לא יהיו לי חברים. חוץ מאלמוג שהכרתי בטיסה לישראל שבמקרה גם ילמד איתי באותה שכבה.. אין לי עוד אנשים שאני מכירה.
אני לא יוכל לצאת עם חברים.
לא יוכל לצאת עם מישהו.
**

"למה היא כל היום בוכה" נאנחה הילה בעייפות וחיבקה את ענת.
היא לא יודעת מה זה לגדל תינוקת לבד.. אני היתי קמה כל הזמן, לא היה לי מישהו שיעשה איתי תורנויות. לא היה לי מישהו שאני יוכל לכעוס עליו שבגללו אני צריכה לקום ולמה הוא לא קם.
"זה גיל כזה" ניסיתי להרגיע אותה. ליטפתי את פניה של מאיה והיא נרגעה לאחר כמה דקות.
"היא כל היום בוכה, כמו אבא שלה" צחקה. חייכתי אליה חיוך קטן והנחתי את ידי על מצחה של מאיה והיה לה חום.
"הילה ברור שהיא תבכה. יש לה חום" אמרתי והצמדתי את שפתיי אל מצחה הלוהט.
"חום? לא…." אמרה הילה ונאנחה ונראתה אובדת עצות.
"לכי תביאי מדחום" אמרתי והיא הניחה את ענת על המיטה והביאה מדחום.
מדדתי לה חום ובאמת היה לה חום. הילה הביאה לה תרופה ומאיה נרדמה תוך כמה דקות.
ישבנו בסלון אני ענת ומתן והסתכלנו על הטלוויזיה. ישבתי ליד מתן ובין שנינו ישבה ענת בנוחות.
"רותם" אמר מתן
הסתכלתי עליו וחייכתי חיוך קטן
"אני אוהב אותך, את חשובה לי מאוד" אמר.
אתם יודעים מה המשפט הזה עשה לי? לא אלפי פרפרים. הוא ריגש אותי באמת. אף פעם לא אמרו לי משפט כזה. חוץ מחברים שיצאתי איתם.
"אני אוהבת אותך גם" אמרתי בחיוך
אתם יודעים שאמא שלי לא אמרה לי 'אני אוהבת אותך?' אני זוכרת את זה כל כך.
כשהיתי בת 6 וחזרתי מהבית ספר בניו יורק ישבתי בנדנדה חיכיתי לאמא שתחזור מהעבודה.
'את בחוץ?כנסי לבפנים! שלא תלכלכי את הבית'
'אמא אני אוהבת אותך את יודעת?' אמרתי לה. כל פעם אמרתי לה את זה.
'תודה' אמרה
תודה? חשבתי שהיא תגיד אני אוהבת אותך גם. אבל זה היה סתם שיגעון שלי. כל יום היתי מחכה שהיא תגיד לי 'אני אוהבת אותך' וזה לא קרה.
וככל שגדלתי ככה הקשר בנינו התנתק. היא פחות דיברה איתי ולקחה שעות נוספות בעבודה.
אני בת 17 היום. מאז שהיתי בת 6 לא שמעתי את המשפט 'אני אוהבת אותך' 'את חשובה לי'.
פאקינג 11 שנה
מגיל 15 וחצי מאז שנכנסתי להריון לא שמעתי את המילה 'ילדה שלי' מה ששמעתי זה 'אל תקראי לי אמא ליד אנשים' ואני כמו סתומה היתי שואלת 'למה?' והיא היתה מתרצת 'כי זה עושה אותי מבוגרת' תכלס.. היא התביישה. היא התביישה בי. שהבת של ליאת בהריון. לא סתם היא היתה מספרת לכולם שהיא אימצה אותי.

"11 שנים לא שמעתי את המילה הזאת" צחקתי
"איזו מילה?" שאל מתן
"אני אוהב אותך ואת חשובה לי" אמרתי בחיוך קטן. הוא חייך חיוך קטן ומתאמץ ונישק את שפתיי נשיקה קטנה שהתארכה וענת הרגישה את זה והרימה את ראשה וניסתה להפריד בנינו וכשראתה שלא הולך לה היא חיבקה אותי חזק. היא פחדה שייקחו לה אותי.
היא ראתה שמתן לא הולך לעשות את זה והיא חיבקה את שנינו חיבוק מוזר ומצחיק. ואז שמעתי את הפלאש וכבר תוך 2 דקות התמונה כיכבה באינסטגרם שלה. כל הכבוד מתן ורותם.
בא לי לפתח את התמונה הזאת. שלחתי את התמונה אליי וחייכתי אל נוכח התמונה.
אני ומתן מתנשקים שענת בנינו כשגבה מופנה אל המצלמה והיא מחבקת את שנינו ויד אחת שלי ויד אחת של מתן מחזיקים בה והאצבעות שלנו שלובות על הגב שלה.

הרבה לייקים והרבה תגובות היו על התמונה, הרגשתי מובכת.
ועוד יותר הרגשתי מובכת בשביל מתן.. אם יגידו לו משהו על זה שהוא יוצא איתי?
"אז אתם ביחד?" שאלה בחיוך זדוני. לא ידעתי מה לענות.
"אנחנו סתם מתנשקים לכיף" אמר מתן בציניות
"אתם ביחד!" קפצה מאושר ומחאה כפיים. הרגשתי לא קשורה.
"את תעירי את מאיה ואת תתקעי איתה לבד" אמר מתן והילה הניחה את שתיי ידיה על הפה שלה ופקחה את עיניה שעוד שניה יצאו מהמקום בגלל שהיא הבינה שהיא עשתה טעות.
"אולי אני וענת נלך לטייל?" הציעה מאיה, הבנתי לאן הראש שלה חותר.
"ואז תשאירי אותנו לבד?" שאלתי בחיוך
"לא.. יש לכם את מאיה" צחקה
"את יכולה גם לצאת לבד, אני יהיה עם ענתי" אמרתי וחיבקתי את ענת שהחליטה לנשק אותי הרבה פעמים בפה. אני מטורפת על הפה הזה שלה
"לא, אני וענת נלך לעשות קניות לבית ואז אני והיא נאכל גלידה ואתם תשגיחו על מאיה" אמרה והרימה את התיק שלה מהריצפה ולקחה את ענת מידיי, היא רצינית O-:
"תהנו" אמר מתן
"לא. רגע היא צריכה את הדברים שלה, ויש לך כיסא ברכב?" שאלתי, האימהות משתלטת עליי
"אני יקח את הרכב של מתן, אין לי דלק." אמרה והביאה לי את ענת, בדקתי את הטיטול שלה והוא נקי. הבאתי לה את הבקבוק מים של ענת ואת התפוח שחתוך לפלחים בתוך קופסא, מגבונים, נייר טואלט ומשחק לענת.
"עכשיו קחי אותה" אמרתי בחיוך והוספתי "ותישמרי לי עליה" אמרתי והיא צחקה והרימה את ענת ושתיהן יצאו מהבית.
"אז כל הבית לרשותנו?" שאל מתן בחיוך.
"ומאיה" הוספתי בחיוך. הוא צחק ונשכב בספה, הוא הניח את הרגליים שלו עליי ושיחק במשחק של ענת שהבאתי לה לכאן.
"אני לא מאמין! נפסלתי!" אמר וניסה לשחק שוב פעם במשחק.
הוא נשכב אחורנית על הספה ותפס את כל הספה השמן.
קמתי מהספה והתיישבתי על הספה במקום שמניחים את היד.
"אין לך מקום?" שאל בפליאה, צחקתי טיפה ונשכבתי על גופו. הוא הרים את ראשו והסתכל עליי
הוא הניח את ידיו על מותני ומיקם אותי עליו בצורה שלא תכביד עליו. חייכתי חיול קטן והנחתי את ידיי על עורפו. הוא הניח את ידיו על מותניי וליטף את גבי התחתון ליטופים רכים וארוכים.
הוא קירב את פיו אליי וסגר את שפתיו על שפתיי. נישק אותי נשיקה נעימה. אני אוהבת את הנשיקות שלו. לעולם לא יימאס לי מהנשיקות שלו.
"שמן למה הפסקת?" צחקתי כשהוא הפסיק לנשק ורק בהה בשפתיים שלי
"שמן הא?" אמר וטרף את שפתיי בעוד נשיקה ארוכה וטובה.
"אוויר" מלמלתי והתנתקתי מהנשיקה. הרמתי את גופי מעלה ונשמתי. החזה שלי עלה וירד. ניסיתי להסדיר את נשימתי המציקה.
"את צריכה להשתפר" צחק ומשך אותי לעוד נשיקה ארוכה.
"אני יישתדל" אמרתי וניתקתי את שפתינו. הנחתי את ראשי על החזה שלו ועניתי לאיפון כי צלצלו אליי. זאת היתה מיילי, היא נשארת גם היום אצל ליאו.
ניתקתי את השיחה והסתכלתי מלמטה עליו.
"למה רק את שמה את הראש שלך על החזה שלי? בא לי גם" אמר כמו ילד קטן
זה העלה בי חיוך קטן.
"רוצה מה?" שאלתי בהתגרות
"להשים את הראש שלי על החזה שלך" אמר
"אי אפשר" אמרתי וצחקתי צחוק קטן ומבוייש
"למה לא?" שאל
"כי זה רכוש פרטי" אמרתי צחקתי
"גם שלי זה רכוש פרטי" אמר
"אבל אני חברה שלך, הרכוש הפרטי שלך זה הרכוש שלי" אמרתי בחיוך
"אז אותו דבר לגבייך" אמר ובשנייה הפך אותנו שהוא מעליי. שניה לפני שהראש שלו כבר נח על החזה שלי עצרתי אותו והנחתי את ידיי על החזה
"אבל מתן זה כואב." אמרתי ולא ידעתי איזה הבעת פנים לעשות
"כואב?" שאל וצחק, הוא הניח את ראשו בעדינות על החזה שלי, לי זה לא היה נוח, אבל לו כאן. הלחי שלו הונחה בול על הציצי שלי, חשבתי אני מתה מכאבים.
נאנקתי מכאב והזזתי את ראשו של מתן שיונח בצורה פחות כואבת על החזה שלי והצלחתי, אבל עדיין הוא התענג על כל רגע ורגע שהראש שלו הונח על הציצי שלי. שבכיף היתי רוצה להיות שטוחה.
"כואב לך?" שאל והצעסק באיפון
לא עניתי, רציתי לבעוט אותו. שיחקתי בשיערו מעט ולא הבנתי מה בנים אשכרה מתלהבים מציצים?! זה לא שהיה לי ציצים כמו של אורית פוקס, בסך הכל ציצים הריוניים.
"למה כואב לך?" שאל שוב
"עוד שאלה ואני בועטת בך" אמרתי ועלה על פניי חיוך.
"רק תעני" אמר
"כי הנקתי את ענת אז זה עדיין כואב" אמרתי, הוא לא יבין.. הוא גבר.
בגלל שגמלתי את ענת אבל עדיין מידי פעם הנקתי אותה כשלא היה ברירה נשאר לי עדיין חלב בחזה וזה כואב מאוד כשנוגעים בי. אני יכולה להתחרפן. בפעם הראשונה כשהנקצי את ענת בכיתי. זה כל כך כאב ועוד הפה שלה שלא ריחם עליי! היא נשכה אותי בליי כוונה אבל החניכים שלה כאלה כואבות.
"לא מבין" אמר
"אל תבין" אמרתי והסתכלתי על הטלוויזיה. אני חושבת מה ענת עושה. אם הילה דואגת לה.
"רותם עצבנית? רותם בטח במחזור" צחק
"לא.." אמרתי והזזתי את ראשו ממני ונשכבתי על הצד, מפנה לו את הגב כשפניי מופנים אל הספה. מתן צחק ונשכב מאחורי בתנוחת כפית. הוא הניח את ראשו בתוך צווארי ולחש כמה מילים שרציתי רק להדביק לו נשיקה.
"דווקא היה נוח" צחק
"אני עייפה מתן" אמרתי בלחש
"תנוחי.." אמר ונשק לגבי. באמת נרדמתי.
עד שהוא התקשר אליי.
התגעגעתי טיפה………