Welcome to the new age

אני יודעת שאתם לא תקראו את הסיפור הזה, כי הוא ארוך, תאלצו להתמודד עם זה, הוא מדבר על אנשים כמוכם.

אני מתיישבת על הכיסא הישן והנוח, ונושפת לתוכי את האוויר החם והמחניק- אחרי התנועה הפשוטה של ההתרווחות על הכיסא מחשבה על קימה אל שלט המזגן האומלל שבקצה החדר נראת מרוחקת וגובלת בחוסר היגיון, אני לרגע חושבת על להפעיל את מיתרי הקול אשר משמיעים נגינה נוראית לטעמי כל פעם שאני פותחת את פי כדי לומר מילה פשוטה, ולצעוק לאדם רחמן בבית הזה בקול מסכן שידליק את המזגן, אבל אני אוותר- גם לפתוח את הפה קשה לפעמים; אולי אמא תכנס, תטען שהחדר מחניק כאילו לא פתחתי את החלון שנים, תיתן לי מספר עוגיות ותדליק את המזגן, אולי זה יהיה אבא, אולי אני באמת צריכה לעשות משהו אחר במקום לחשוב על עוגיות, אני משחררת אנחה, הוו עוגיות.
This is it- The apocalypse
מסך הפתיחה הכחלחל מסתנוור לתוך עיני כאילו אומר "ידעתי שתחזרי," לא זכור לי שאכן הדלקתי את המחשב- אבל במחשבה שניה יכול להיות שעשיתי את זה כמבתוך תנועה אוטומטית המתורגלת אצלי שנים, מי כבר יכול לדעת- אם הייתי טורחת להאמין במישהו מלבד בכוחי ועצמי- הייתי אומרת שאלוהים.
אני נאבקת שעות עם כבל הwireless לשם החיבור, עד שגיכוח מופיע מאחורי, הגרסה הקטנה, היפה, הבלונדינית וירוקת העיניים של עצמי משתקפת בעיני הבוציות והגיכוח שלה הופך לצחוק "מחפשת את זה?" היא מגוללת בין אצבעותיה חיבור USB קטן ואני רודפת אחריה, רודפת עד שאני משיגה את מבוקשי, והיא צוחקת, ואני רוטנת, וזה רק עוד יום רגיל.
אני מחייכת לעצמי כשהמחשב מקבל את תחנוני לקצת מקום אומלל ברשת העולמית בקול ציפצוף מעצבן, הסיסמה מוכנסת והלחצן מתלחץ והאושר הרגעי שלי נגמר בפרסומת קופצת ססגונית מלווה במוזיקת פופ עצבנית, אני מעיפה את האוזניות מאוזני בתנועה מהירה וסוגרת במהירות את מחוות "אני-קייטי-פרי-ואני-עירומה-תקנו-משהו-שבכלל-לא-קשור-להיות-עירומה-כנ"ל-אלייך-מיילי-סיירוס-ועוד-נשים-שלעולם-לא-אטרח-לזכור-את-שמם-החסר-חשיבות-יום-אחד-תתמכרו-לסמים-ותמותו-בפינה-חשוכה-…-יאי'" מעיניי. "אני חד קרן, ואני נינג'ה," אני ממלמלת לעצמי לנוכח הבדיחה הפרטית והישנה וצוחקת לרגע.
Im waking up
אני מתנשפת וחושבת על הפתרון היחיד שספק יעזור לי מהטראומה הזמנית ששררתי בה, אני מבטלת חלונות קופצים, רק לשם הביטחון ורושמת צירוף אותיות המוביל אותי לאתר עם סרטונים, אני מעיפה מבט על הדף הלבן-אדום שנפתח לפני, בחלק העליון של הדף מופיעים בצורה שחורה למדי דברים שאהבתי ושמעתי לאחרונה, כולם שירים על כמה שהחברה מדרדרת, יורדת לטמיון אבל לאיש לא באמת אכפת, ספק שהם מכירים את הביטוי הזה כאשר הדברים היחידים שמעניינים את מירב הבנות בימינו זה מה הניחוח של הבושם החדש של ליידי גאגא, האמת, שאם הייתם שואלים אותי- אני די בטוחה שמקרוב היא מריחה כמו ברווזים וגופות של בובות של קרמיט, ואולי קצת בשר כדי להטריף את הצמחו… הו רק דברנו עליהם והנה בצד הודעה של "בשר זה רצח, הצטרפו אלינו להרצאה בנושא טבע…" לא! בדיוק אתם והודעת הרב אליהו עשו לי חשק לצ'יזבורגר, תקוללו צמחונים, הבטן שלי מגרגרת כמו חתלתול ואני מתלבטת אם לשלוף את אחד הצמחונים המחווירים מתוך המסך ולהשקיע בו את שיניי הספק קניבליות, אולי אני באמת צריכה לקחת משהו לאכ- לא חשוב.
אני ממשיכה לגלול את סמל העכבר אל מול הסרטונים המומלצים לי- השיר החדש של להקה בריטית של בנים שלטעמי עליזים מדי, כמובן שהוא מדבר על בנות ונשיקות, הבחילה עולה לי בגרון, גם הביטלס היו בריטים- אבל המחשבה שיש השוואה כלשהי בין שניהם גורמת לי לרצות לדחוף להם דבר אחר מלשון של ילדה לגרון, אולי חומצה.
כמובן שהסרטון הנצפה ביותר בעולם זה קוריאני מקפץ, הייתי צריכה לצפות לזה- למה זה לא מפתיע אותי?
I feel it in my bones
טוב; אני אמצא לי כבר שיר לשמוע, אני פותחת את שורת החיפוש ומתחילה באות R, מופיע לי שיר בשם ראדיואקטיב, הוא נראה מבטיח אבל אם הוא חבורת נשים שקופצות בלבוש מינימלי לנוכח מוזיקת ראפ זולה אני אתאבד, לא, יש שם דובי וורוד שיורה קרני לייזר- Much Better. האמת שהשיר נחמד, אולי אני אשתמש בשורה ממנו ככותרת לסיפור חדש שאני אכתוב.
אני נכנסת לגרסת היהו הישראלית, אולי אני אוכל לעזור למישהו בצורה כלשהי "אני שמנה מדי," הודעה ראשונה קופצת לי, אני באמת מפחדת לפתוח את השאלה על הטמפון שנתקע לילדה הזו, רגע, איפה?!
עוד אלפי שאלות על איברי מין ודברים שלא ידעתי שמסוגלים לקרות לאדם, ואם הייתי אמא של הילדה הזו, באמת לא הייתי ממליצה לה להחליק את השיערות בבית השחי שלה, זה מסוכן להחריד.
"את מי אתם אוהבים יותר 1D או ג'סטין?" בליברית לקבר ומעבר שואלת, אני באמת מעדיפה אותך בקבר ברגע זה, לרגע אחד יש לי רצון עז לכתוב את נאום המוזיקה הזו זולה וחסרת משמעות והייתי ממליצה לך לשמוע מוזיקה עמוקה במהירות, אבל אני פשוט רושמת "אף אחד מהם, הביטלס." כעבור שבע דקות- 54 מינוסים,
תודה.
"ההודעה מהחברים לעת שלך הגיעה" המסך מודיע לי בססגוניות, הו, אני שונאת אותך מסך, אני אלך לפרסם איזשהו מסר לעולם.
אחרי ריב קודם עם נערה שטוענת שמוזיקת פופ היא הטובה ביותר ואני חסרת טעם במוזיקה (הוריי! תמיד רציתי להיות חסרת טעם במוזיקה), חסמתי אותה לבסוף אחרי שהיא התחילה לכנות את אמא שלי בשמות גנאי, Don't you worry mummy I love you!
Enough!.
אני מסתכלת חסרת אונים בהרעפות האהבה של ילדות בגילי על מוזיקה שמדברת בעיקר על להכניס אותן למיטה, להתנשק איתן, ולהיות החבר שלהם- כמובן שגם לקנות להן מתנות בכסף שהן מרוויחים על המוצרים הנוראיים שלהם, בחיים לא רציתי ראשים של חמישה גברים בריטיים מתנוססים על התחתונים שלי ומפארים את ישבני היקר.
אני אסגור את זה לפני ש"הנסיך שלך" עם תספורת הכדור טניס והנרגילה ביד ישלח לי הודעה; אני מניחה שהוא לא מעולה במתמטיקה והוא לא במועדון קריאה כלשהו, לפי הידע ה"נרחב" שלו באנגלית הייתי מניחה שהוא בכיתה ב', הוא טוען שהוא בן 16, אולי הוא פשוט פורח באיטיות.
אני יודעת מה יעודד אותי חוץ מחד קרן! אני אלך לשחק לי במשחק בו אני צריכה לירות באנשים לזרוק עליהם רימונים, דקה, למה אני משודכת בקבוצה עם JBMyHusb. אולי אני סתם ממעיטה בערכה, אולי היא טובה.
to make my system broke
היא לא טובה.
התחמקתי ברגע האחרון מהייריה שהיא ירתה לעברי, ואז היא זרקה על עצמה רימון.
היא בטח משחקת בשביל החבר שלה, אני בטוחה שהוא ישמח למצוא את JB במשתמש שלו.
אולי אני אשכיח את יגוני בלכתוב סיפור, אני אכתוב משהו על החברה זה יהיה נחמד, אני מקישה את כתובת האתר בנקישות מקלדת חדשה ומוכנה להתחיל את מסע הכתיבה שלי עד שסיפור בצד גורם לי להחנק לרגע ממלוא המים שהחליק בגרוני "אהבת וואן דירקשן- זיאן X…" דקה, קוראים לו זאין? אני מגכחת, ההורים שלו בטח אוהבים אותו. השיר מתחלף באוזניי לשיר אחר, גם הוא נחמד ואני מזמזמת את המנגינה עד שהוא נגמר, כבר אין לי כח להחליפו. הפאלפון רוטט ואני מקבלת הודעה מחברתי הטובה, "פרסמתי תמונות על הקיר שלך, תכנסי" לרגע אני תוהה אם להעיף מבט לכיוון הקיר ולמצוא את החברה שלי מדביקה לשם תמונות מצוידת בסלוטייפ, עד שהגעתי להבנה שהיא מדברת על פייסבוק, אני יושבת עשר דקות בעיניים פעורות ומנסה לשחזר את הסיסמה שלי למוחי, אני תוהה למה לא נכנסתי לשם כל כך הרבה זמן שכבר שכחתי, אני צופה בי ובחברי הטובים בטיול השנתי מטפסים אחד על השני בפוזות ומחוות מוזרות וקוראת לאימי לראות את התמונות, כי הבטחתי, היא צוחקת ואומרת שאנחנו נראים חמודים, שואלת לשמות של אנשים שהיא עדיין לא מכירה עד לאחרונות התמונות, מדביקה לי נשיקה והולכת, ביי, אני מניחה.
Welcome to the new age.
אני סוגרת את התמונה בכפתור הצדדי ומחליטה לגלוש קצת בפייסבוק, דף המעריצים של ג'ון לנון ופוראבר אלון תפסו תאוצה והתמונות שם משעשעות אותי, דפים שאולי תאהבי "rihana\jb 4eve\1dfans.
ignore ignore וignore.
פייסבוק, חשבתי שיש בינינו יותר מזה. מספר ערסים שאין לי מושג מה הם עושים ברשימת החברים שלי, כי אנחנו לחלוטין לא חברים מדברים על אהבותיהם הנכזבות כשהם רק בני 12, על מסיבות שטופות באלכוהול, אל איזשהו אח גדול, על גודל גוש הרוק שיצא להם אתמול ומפרסמים את הקוריאני המקפץ.
די קוריאני, די לקפץ.
בצד מופיעים לי עוד סיפורים של ג'סטין ביבר שנכתבו על ידי מנהלות קבוצה בעלות דמיון מפותח לגבי גודל האיברים שלו, אני סוגרת את החלון ונפרדת לשלום מהקוריאני המקפץ, חיבבתי אותו לרגע, ואז הוא התחיל לשיר, זה היה הקש ששבר את גב הגמל.
אני ממשיכה לכתוב במרץ, ממשיכה לשמוע ראדיואקטיב כי ממש אהבתי את השיר הזה, הם טובים יחסית ללהקה חדשה, זה נחמד.
אני שמה לב שהשיר כבר לא פועל מספר דקות בזמן שאני כותבת, ואני אכתוב, בטח מישהי תרשום לי שהסיפור ארוך מדי, אבל למי אכפ-
העוגיות המיוחלות הגיעו, אבל התיאבון נעלם.
הבחילה עולה לי במעלה הגרון ואני לוחצת על "העלה את סיפורך" במחשבה פשוטה- למה אני לא יכולה להיות כמו כולם ולאהוב את מה שהם אוהבים, אני עד כדי כך מוזרה?
I am radioactive.
הצמרמורת עולה לי במעלי הגב, לא אכפת לי אם אני מוזרה, אולי נולדתי בזמן הלא נכון.
אולי אני פשוט אעבור לראות סוג כלשהו של מנגה?
אני פשוט אלך לקרוא ספר, נמאס לי.
שלום אחרון לרומן בין זין… אממ… זאין לחבר שלו.
למה זה נורמאלי בעיני.
It's a revolution I suppose.