התעוררות – פרק 27

לוקח לי חמש שניות להבין שאני בעצם האחראית להתלקחות השריפה, שתי שניות לקום על הרגליים ושנייה לקלוט שכולם הבינו בתוך פחות משנייה שאני הגורם העיקרי לכך.
האש כבר החלה לכלות את הדשא, להתקרב בצעדים איטיים אל התלמידים שנסוגים אחורנית בצעדים זריזים, כאילו משתעשעים עם האש ומתערבים שלא תוכל לשרוף אותם. עלה אחד שקדקודו נוגע בלהבות האש, מצית את שאר חבריו העלים בכזאת קלילות כך שבתוך שניות העץ הופך להיות שלהבת אש אחת גדולה. אף שהמדורה העומדת באמצע המעגל והעץ שנשרף בדיוק מאחורי, ממשיכים ליצור הרס ולפורר הכול לאפר, אף אחד לא זע ולו סנטימטר אחד.
אני מסתכלת על לוק שלוחש לשני נערים משהו והם מהנהנים בתגובה ונהפכים לזאבים, רצים לעבר הפנימייה בין העצים במיומנות, דומה שמכירים את היער כמו כף ידם ממש. עשן כבד, אפור ועכור אשר נלכד בין ענפי העצים, לא מצליח לצאת החוצה ונשאר לעמוד דומם באוויר כשכמה תלמידים נחנקים.
"זאת היא אשמה!" צועקת פיה אחת, משתעלת מהעשן הכבד וממשיכה בהטחת האשמות, "היא רוצה להרוג את כולנו!" דרך צורת דיבורה נדמת כאילו יש לה הוכחות חותכות לכך, כאילו חיפשה נואשות את ההוכחה לכך שאני פריקית והיא פשוט קופצת על המציאה.
אני רוצה להגיב, למחות, לערער על דבריה, אך שום קול מתגונן לא בוקע מפי ואני מבינה שאין שום דבר שאוכל להגיד כדי להסביר את מעשי, זה באמת נראה כאילו ניסיתי לעשות מבצע טרור.
"היא לא אשמה, קמיל," נוהם סם, עומד מלפני וחוצץ ביני לבין הפיה ששמה קמיל. אני מודה לו בלבי, כיוון שעדיין לא מצאתי את קולי. כולם משתוממים, מביטים בו, מחכים שהוא ימשיך לדבר, אך הוא שותק.
"אה לא?" מתגרה קמיל, הפיה היפיפייה עד כאב. אילו לא הייתה יפה, לא היה ברשותה דבר. שערה הקלוע לצמה נח על כתפה בנינוחות בדיוק כמו צעדיה ההחלטיים. כשהיא נעה מבליחים מצמתה חוטי זהב השזורים שם. אם מביטים בצורת הליכתה המעודנת נדמה שהיא הולכת על קצות אצבעותיה כממתיקת סוד שביר. "אז למה היא עשתה את זה, סמואל?"
הוא בולע את רוקו. קול פיצוח מוסיף להישמע כשהעץ ממשיך להיאכל ומפלח את המתח שמרוב שהוא עכור הוא כבר מחניק בגרון.
"אני יכולה להוכיח שאני לא עשיתי זאת בכוונה," אני אומרת, זזה הצידה כך שסם כבר לא מסתיר אותי. אני לא צריכה את ההגנה שלו עכשיו, כשכבר מצאתי את קולי. "אני אעצור אותה."
כולם שותקים פרט ללוק שמגחך.
אני עומדת מול האש. כולם מביטים בי כאילו אני מחזה מלהיב, שותקים ומתבוננים, אפילו לוק, שמשלב את ידיו על חזהו וחיוך קטן ומשועשע נמתח על פניו, חיוך שללא ספק רומז שאני עושה מעצמי צחוק.
אני מנסה לשחזר בראשי כיצד השתלטתי על האש אז בפנימיית ברוקס בחדרי. אני מסדירה את נשימתי שהופכת לרדודה כמעט, מביטה באש בצמצום עיניים ומגלה שזה יותר קשה מאשר לגרום לה להתלקח. אני מרגישה כיצד כוחותיי אוזלים ממני, כאילו נשאבים. רגלי עומדות לקרוס תחתי וראשי נהיה כבד. ידיי, הנחות בצדי גופי, מתחילות לרעוד כמו עלה הנידף ברוח. אני לא יכולה לעשות את זה.
משהו לא מובן וסמיך מתחיל להשתולל בחזי, כמו ערפל, משהו מעיק ואז נעתקת נשימתי. ראותי מתכווצות וצורבות.
"ורוניקה!" צעקה מפלחת את הדממה. כולם מביטים לעברה של מורין שכעת ארשת פנים מרוגזת ומופתעת מתנוססת על פניה כאחד, לצדה עומדים שני הנערים שרצו לעבר הפנימייה בפקודתו של לוק, כנראה בשביל לקרוא למורין. "תפסיקי עם זה מיד!"
אך זה כבר מאוחר מדי. אני נופלת על ברכי, מה שגורם לתזוזתם של כמה תלמידים שכמו רפלקס שולחים את ידיהם, כאילו יכולים לתפוס אותי אף שהם רחוקים, וכך גם האש נבלעת באדמה, משאירה אחריה קרקע יבשה קירחת מדשא ועץ שכל צדו הפך ללא יותר מגוש אפר.
חזי עולה ויורד בקצב מסחרר, שואף אוויר בהיסטריה, מספק את רצונן של ראותי לאחר שנשימתי נעצרה בפתאומיות שכזו וראשי כואב מחוסר חמצן. הצלחתי.
"כולם לחזור לחדרים," מצווה מורין, אך אף אחד לא זז, כולם עדיין מביטים סביבם בהלם. "עכשיו!"
אט אט התלמידים מתחילים לעזוב את המקום בלית ברירה, מביטים אחורנית שוב אולי כדי לוודא שהשריפה לא חוזרת או כדי לאשר שהאקשן אכן הסתיים.
שערותי נדבקות לצווארי ולמצחי הלחים ואני נופלת אחורנית באפיסת כוחות, נשכבת על גבי ומביטה אל החושך עטור הכוכבים.
"סמואל קופר, קח בבקשה את ורוניקה לחדר האחות," לוחשת מורין ביובש לאחר שרק כמה תלמידים בודדים נשארו בניהם אמנדה ורוי שמביטים בי בפה פעור.

סם מניח אותי על מיטת האחות ומביט בי במבט מלנכולי משהו. באוויר יש ריח של סירופ נגדל שיעול וקפה.
"מה?" אני שואלת בחיוך קטן ומניחה את ראשי הכואב על הכר הרך. לורן נכנסת לתוך החדר במבט עז, חריף. היא נעמדת מאחורי שולחנה ומניחה עליו קרטון – לא כל כך בעדינות – משם היא מוציאה חפיסת כדורים, בוחנת ומחזירה.
"לא הייתי צריך להתגרות בך ככה," הוא אומר במשיכת כתפיים, לא מביט בי, אלא אל פתח הדלת, דומה שרוצה לברוח.
אני מנידה בראשי. "אתה לא אשם, סמי."
הוא משפיל את מבטו ויוצא מן חדר האחות. אני בטוחה שלא הצלחתי לשכנע אותו שהוא לא אשם. אני האשמה היחידה, ידעתי שאין לי מושג כיצד להשתמש בכוחותיי וברוב טיפשותי נפלתי למשחק הזה, הייתי צריכה לעצור את זה עוד לפני שזה בכלל התחיל. אבל משום מה רציתי להראות לו שאני יכולה, אף שאני מאמינה ורוצה להיות רק אנושית, הרגשתי שאני חייבת להוכיח לו, או בעצם לכולם, שיש בעצם סיכוי שאני… כן שייכת לאיפשהו.
לורן מביטה בי במבט חמור סבר.
"נו למה את מחכה?" אני שואלת בכיווץ גבות. "תגידי לי כבר שאת לא מאמינה שעשיתי את זה ואת מאוכזבת ממני."
"את זה את אמרת, ורוניקה." היא מתקרבת אלי ומגישה לי כוס מים וכדור. "זה בשביל הראש, הלילה תשני כאן תחת השגחתי ומחר נראה איך תרגישי."
אני לוקחת את המים והכדור מידה, אך עוד לפני שאני מספיקה להוציא הגה מפי היא כבר יוצאת החוצה כשחלוק האחות הלבן שלה מתבדר בין רגליה הנתונות בנעלי עקב גבוהות. אני מביטה בידי, אל תוך הכדור הקטן והלבן שמצליח לחולל פלאים בגוף ואז בולעת אותו בצימאון עם המים, מרגישה אותו מחליק בגרוני. אני נשכבת בחזרה. עכשיו רק צריך לחכות.
הדלת נפתחת שוב.
"לורן," אני מתחילה לומר, אך זאת לא היא שעומדת שם, אלא ניק. הוא מציץ אל תוך החדר, בוחן וסוקר אותו במבט אטום ואז נכנס פנימה כשעל פניו נמרח חיוך.
"מצטער לאכזב אותך, זה ניק," הוא אומר בגיחוך ומתיישב על הכיסא לדי, מרים רגליים על מיטתי. צורת הליכתו, גיחוכו ועיניו מזכירות לי באופן כמעט מרגיז מישהו שאני לא מצליחה להיזכר בו.
"מה אתה עושה פה?" אני שואלת ומביטה על נעליו אשר בוץ נדבק בסוליותיהן וכעת הוא נמרח על שמיכתי הלבנה, השאיר שם כתם רציני.
"פשוט רצות שמועות שיש מישהי שקוראים לה ורוניקה והיא הצליחה להצית אש ובנוסף לכבות אותה," הוא אומר בלהט. "הייתי חייב לפגוש אותה."
אני צוחקת. "מצטערת, היא הייתה פה לפני רגע, פספסת אותה."
"חרא," הוא ממלמל ונותן לעצמו סטירה קטנה בעורפו.
"בכל מקרה," מתחיל ניק לומר תוך כדי שהוא מגרד בעורפו. "מחכה לך חתיכת עונש."
"עונש?" אני חוזרת אחריו, מקמטת את מצחי בחוסר אונים.
הוא מהנהן. "עם הבן-זוג ששיבצו לך."
אני כמעט נחנקת. "מה?"
"בזמן הקצר שלי פה כבר הספקתי להסתבך," חיוך גאווה נמרח על פניו. "והעונש שקיבלתי גרר אחרי את הבת-זוג שלי."
הוא מתחיל לספר מה עשה שגרם לו לבסוף לקבל עונש, אך ראשי נמצא במקום אחר כעת וקולו של ניק כמו ערפל באוזניי. בראשי עולה תמונת פניו של לוק כשהוא מבין שבת-זוגתו לכיתה שהסתבכה והוא אמור להיענש בגללה. הוא ישנא אותי יותר משהוא. הוא יצחק עלי יותר מכל פעם.
אני חייבת להעלים את התמונה ממוחי כי היא גורמת לי לחלחלה. אני מביטה אל עבר החלון המציג רק דגימה קטנה מן השמיים נטולי העננים, שחורים כליל פרט לכוכבים המנצנצים שלא נכללים בדגימה זו. בפינת החדר ניצבת שידת מדפים רעועה אשר מדפה השלישי חסר ועל המדף העליון מונחת בובה שללא ספק בחושך נראית כמו יצור שמתעורר לחיים. על שולחנה של לורן מונחים הרבה דפים ובניהם מחשב בעל מסך דק; לוגו החברה בולט בצבעו הכסוף על גב המסך השחור מבריק פרט לסימני הניגוב החיוורים.
"למה העונש גורר גם את השני?" אני שואלת, בולעת את רוקי כשאני רואה פניו המופתעות של ניק בגלל שקטעתי את סיפורו שכלל לא התאמצתי להקשיב לו.
"אה," הוא נושף, "בגלל שבני-הזוג צריכים לדאוג ולהשגיח שהשני לא יסתבך, מורין הכינה לי הרצאה שלמה בנושא."
מצדי השמאלי, מונח ספל עם עיטורים מכוערים בצבעים עייפים; בתחתית הכוס נדבקו גרגירי קפה יבשים המעידים על כך שהקפה עומד שם כבר כמה ימים.
בצדי הימיני יושב ניק שמכווץ את גבותיו למראה הלכלוך על סוליות נעליו ואז גורר את רגליו על הרצפה כך שהטינופת נמרחת על הרצפה.
"איפה היית?" אני שואלת, נותנת לטיפת חשד להתגנב לקולי, אך כשזה נשמע כאילו הוא חייב לי משהו, אני מצטערת על כך.
"ביער," הוא משיב ולא מתיק את מבטו ממלאכתו.
"הם קראו לך כדי שתקטוף להם אוכמניות?" אני שואלת בצחקוק למראה הפרי הסגלגל הלא מוכר שנמרח על הרצפה ביחד עם שאר הלכלוך.
הוא מניד בראשו. ניק פותח את פיו ולרגע נדמה כאילו הולך להגיד משהו, אך במקום זאת הדלת נפתחת במהירות וראש מציץ משם, ראש של נער מהשכבה של ניק, ערפד אם אני לא טועה.
"ניק, קדימה, אין הרבה זמן לך," הוא אומר, מרוב שהוא לחוץ מילותיו מתבלבלות.
ניק מעיף לעברי מבט מתנצל. "אני צריך ללכת."
אני נושכת את שפתי ומהנהנת. הוא רוכן כדי ללטף את הלחי שלי בחצי חיוך מנחם ואז מסתלק באותה מהירות שבה הופיע, משאיר אותי לבד עם אלפי השאלות החולפות במוחי.