לא כל הנוצץ זהב – פרק 53

שוב פעם חלמתי. והפעם חלמתי חתיכת חלום.
שוב פעם הייתי בשדות אליסיום, מלווה בגוף הבלתי נראה שלי את לוק ואת פרסי.
הפעם לוק היה לבוש בחולצת טריקו שחורה ולבש מכנסיים קצרים בצבע ירוק זית.
הוא ופרסי שניהם ישבו על גדות נהר שהיה כחול וצלול כל כך שעשה לי חשק לשחות בו, גם אם יתברר שהוא מכיל חומצה רדיו-אקטיבית.
פרסי הסתפק בבגד ים כחול בלבד.
שניהם טבלו את הרגליים שלהם בנהר.
החלום כולו זהר בצבעים בוהקים, אבל בלי לסנוור, אלא רק נתן תחושה טובה של חמימות.
"אז אתה חושב על הוולדות מחדש?" שאל לוק.
"הוולדות מחדש? אתה מתכוון שאפשר ללכת בכל רגע לשם? זאת לא בחירה של רגע?"
"לא ממש," הסביר לוק. "אתה יכול בכל רגע נתון להיוולד מחדש."
"אני מעדיף לחכות עם זה. אני רוצה לפגוש את אנבת' מחדש."
"אני מבין," אמר לוק.
"מה קרה?"
"אתה יודע… יש כאן לא מעט בנות… כולן טובות אבל…" התחיל לוק. "אני לא יודע. אני לא חושב שאי פעם תהיה לי בת זוג."
"מה אכפת לך להיוולד מחדש?" שאל פרסי, מביט בו. "זה לא ממש יהרוג אותך."
בהיתי בזוג.
למען האמת, לוק הזכיר לי את אריק, ופרסי היה אני.
העובדה שלוק היה טיפוס שראו שהיו לו ספקות לגבי עצמו, אבל גם ראו עליו שהוא בחור טוב, העובדה שלוק נראה טוב בצורה לא רגילה, שהוא יחסית שקט והוא מתון בתגובות שלו…
פרסי לעומתו היה יותר אנרגטי, והעובדה שהוא הזיז את הרגליים בתזזיות בנהר וכך שחתך הדיבור שלו היה מאוד סרקסטי… הוא הזכיר לי את עצמי.
תהיתי מי פרסי היה בדיוק בחייו, ואחר כך תהיתי האם גם אני אצליח להגיע לאליסיום.
"אז אתה חושב שבאמת יהיה לי סיכוי בניסיון השני שלי?"
"למה לא?" שאל פרסי. "מה אתה כבר יכול להפסיד מזה?"
"לא יודע… איך לדעתך נראה בן אדם אחרי שהוא נולד בפעם השנייה?" שאל פרסי.
"אה… שאלתי על זה משהו שכבר נולד בפעם השנייה. הוא מספר שאתה מוותר על הזיכרונות שלך והם נאספים בכספת מיוחדת. אחר כך, אתה פשוט נולד מחדש, כמו כל תינוק רגיל, ואז, כשאתה מת, אתה מקבל בחזרה את הזיכרונות, ואתה זוכר את כל החיים שלך," אמר לוק.
"נשמעת כמו עסקה מוצלחת," אמר פרסי.
"גם אני חושב ככה," אמר לוק. "אבל אני כבר למדתי בחיים שאין עסקה משתלמת באמת."
"אתה פשוט תקוע בעבר שלך," אמר פרסי. "זה רע לך."
"פרסי, אתה מבין שנכנעתי לקרונוס."
"אתה היית גיבור בסוף. אז מה אם נהיית מרושע?"
"לא רציתי להיות מרושע, אתה יודע," אמר לוק. "אבא שלי דיבר איתי רק פעם אחת ויחידה בכל חיי. פעמיים בסך הכל. זה לא מספיק. הרגשתי שנטשו אותי."
"אבא שלך אהב אותך. הוא לעולם לא יישכח אותך. הוא אמר שהוא לעולם לא ייסלח לעצמו על כך שמתת, משוכנע שהוא לא אוהב אותך."
"שמעתי את זה ממנו. הוא בא לדבר איתי כאן," אמר לוק.
"ומה הוא סיפר?"
"הוא בעיקר אמר שהוא מצטער על זה שהוא התעלם, הסביר לי למה הוא עשה את זה," אמר לוק, ועיווה את פניו בכעס.
"ומה אז?"
"בהתחלה לא האמנתי לו. ברור שלא. לא יכולתי להאמין לו."
"ובכל זאת?" קטע פרסי.
"הוא היה עצוב, ראיתי את זה עליו. אז הסכמתי לבסוף. הסכמתי לשמוע את מה שהוא רצה לומר לי," אמר לוק. "הוא אמר לי שהוא אהב אותי. שהוא אהב אותי מאוד, ושהוא שונא את עצמו על כך שנתן לי למות בשנאה כלפיו."
"אבל אתה סלחת לו, נכון?" שאל פרסי בחשש. "אתה לא יכול לכעוס עליו."
"סלחתי לו. התחבקנו," אמר לוק וקולו התמלא ברגש. "זה היה נעים… ומפתיע."
"התחבקתם?" שאל פרסי.
"כן," אמר לוק.
"וזהו זה? אתה כבר לא כועס עליו?"
"אני לא יכול לשכוח כל כך מהר את מה שהוא עשה לי," אמר לוק בקול עצוב. "אבל אני משלים עם זה יותר טוב עכשיו. אני מניח שכל מה שהייתי צריך לעשות זה למות קצת…" הוא גיחך עם הבעת פנים שאמרה שהוא לגמרי לא צוחק.
"אני שמח בשבילך," אמר פרסי.
"תודה," אמר לוק.
הוא ליטף את הזקנקן הבלונדיני שלו, והביט בפרסי.
"איך היה לך עם אנבת'?"
"שמע, היא בליגה אחרת," אמר פרסי בגיחוך.
"היא כל כך חכמה… יש לה לב כל כך מדהים…" אמר לוק בקול עצוב.
"אתה אהבת אותה?"
"ברור שאהבתי אותה!" קרא לוק. "אני הייתי קרוב אליה כל כך במשך כל הזמן שאני, היא ותאליה ברחנו ממפלצות בכל הזמן ההוא. אתה יודע."
"כן, אני יודע," אמר פרסי. "אבל לא לזה התכוונת."
"אז מה כן?"
"אתה יודע… חשבת פעם על… דייט או משהו כזה?"
"אתה יודע… הפרש השנים בינינו הוא שבע. זה נשמע קצת גדול, אתה לא חושב?"
"ועדיין."
לוק נאנח.
"כן," אמר לוק. "אבל היא לא הייתה רוצה אותי לעולם."
"אתה זוכר שפעם היא הסמיקה כל הזמן שדיברה איתך…" הזכיר לו פרסי.
"כן," אמר לוק, וחיוך עלה על פניו. חיוך נוסטלגי שגרם לי לרצות לחייך בעצמי. "אני כל כך אהבתי שהיא הסמיקה."
"גם לך היא נתנה כינוי כמו שלי?"
"איזה כינוי היא נתנה לך?" שאל לוק וקימט את מצחו.
"מוח אצה."
"אהה… טוב, לי היא קראה רק לוק. נדמה לי שהיא ראתה אותי סוג של אח גדול."
"טוב, אחרי הכל, אתה היית סוג של אח בשבילה הרבה זמן," אמר פרסי.
"נשמע שאתה ממש מנסה לשדך ביני לבין אנבת', אתה יודע?" שאל לוק.
"מה, באמת? לא. שלא תחשוב על זה בכלל. היא שלי."
"גם כשהיא מדברת איתך על פיזור עומסים או כל מיני חרטות כאלו?"
"הו, לא, זה באמת נורא," הסכים פרסי.
"כן," אמר לוק. "היא נהייתה אדריכלית בסופו של דבר?"
"אתה לא שמעת שהיא עיצבה את הר האולימפוס אחרי שאתה…" התחיל פרסי, ואז מיהר לתקן את עצמו: "כלומר קרונוס השמיד אותו?"
"היא?" התפלא לוק. "ובטח הוא יצא לפחות פי מאה יותר טוב."
"הוא נראה מדהים עכשיו בזכותה," אמר פרסי.
"ללא ספק," אמר לוק. "גם אתה חושב שלדמיין את אנבת' יושבת בחדר עבודה עם סרגלים ומשרטטת בניינים בשקט, בלי לזוז, בלי להתפרע ובלי לדבר זה מוזר?"
"אותי זה מצחיק. כשהיא אמרה לי את זה בפעם הראשונה, אני פשוט צחקתי לה בפנים."
לוק העלה חיוך נוסטלגי על השפתיים שלו, וכך גם פרסי.
"לחשוב על כל מה שיכולתי לעשות לולא הקשבתי לקרונוס…"
"אבל זה עבר. זהו זה. אם אתה רוצה חיים חדשים – תיוולד מחדש."
"אני לא רוצה לבד. אנחנו הרי חברים עכשיו, לא?" שאל לוק.
"טוב, כן," אמר פרסי.
"אז אני אלך רק איתך, מתי שנפגוש את אנבת'. אני צריך לבקש גם ממנה סליחה."
"אתה לא. היא עדיין אוהבת אותך כמו אח," אמר פרסי.
"לא," אמר לוק. "אני חייב להתנצל בפנייה על הכל. אני חייב לחבק אותה רק עוד פעם אחת…"
"גם אני," אמר פרסי.
"כל כך הרבה הפסדתי… כל כך הרבה…" מלמל לוק. "מה עשיתי לעצמי?"
ואז הכל התפוגג ואני התעוררתי.