ציפורן אדומה. פרק 11. חלום מוזר. בונוס!!

סליחה שזה קצר, אני אוהבת בונוסים ;) אגב, אני שמה כותרת, כי כבר הגענו לחלק האמצעי, או ליד האמצעי.
————
פרק 11:
לא הפסקתי לעוף. לפעמיים ישבתי על עננים, אבל הם התפוררו במהרה. לא יכולתי לנחות יותר באדמה, מרוב פחד. ראיתי את האנשים שהיו באדמה, כמו נמלים קטנות. אבל ניסיתי שלא להסתכל עליהם יותר מדי, שלא ישימו לב אליי. רציתי שיחשבו שאני סך הכול ציפור. לא בן אדם שאין לו אפילו כנפיים.
והשומר המעצבן עדיין לא דיבר איתי. שיתייצב, שלא יברח וישלח מפלצות.
אני תוהה עם הנער הוא בעצם קורבן. או שהוא בעצם מפלצת מלידה.
אני תוהה עם העוגה שהעובד אכל גרם לו להיות זומבי. אז כאילו, השומר רצה שאחיה או שאמות? זה כל כך מבלבל.
בסוף נחתי בשטח שאין בו אף אחד, שומם.
התפללתי לאלים, לזאוס ולמינה, שמתי שהוא המזל יתבלט, כי אני לא רואה שהוא ממש בולט אצלי. מפלצות רודפות אחריי ורוצות שאמות, איזה מזל! ציניות.
זאוס ומינה הם היחידים שהכירו אותי באמת והבינו אותי. בלעדיהם אני לא חושבת שהייתי שורדת. אולי זאוס רצה להרוג אותי, אבל הוא בסוף ויתר לי. זה משהו שלא קורה הרבה.
וגם מינה הצילה אותי, בלי אבקת המזל, הייתי עכשיו מתה על ידי זאוס.
אבל אני גם לא חושבת שאני רוצה לחיות יותר. כאילו מה כבר יקרה לי בשאול באמת? מפלצות רודפות אחריי בלי סוף, אלים רודפים אחריי, השומר רודף אחריי והכול בגלל ציפורן. עדיף כבר להתאבד מאשר למות מוות כשמפלצות אוכלות אותך.
לא נראה לי שהנער רצה לאכול אותי, אבל עדיין.
נחתי במדבר חם מאוד, בלי אף אחד בתוכו. שתיתי מהקקטוס הקרוב ואכלתי מהמזוודה.
האוכל של המזוודה התחיל להתקלקל. אבל זה לא היה אכפת לי. המשכתי לאכול בבטן כואבת.
לא ישנתי כבר כמה זמן, עייני היו חצי רדומות והמוח שלי כבר בקושי פעל.
עם כל האומץ שיש, ניסיתי להירדם על החול המלוכלך והרותח מהשמש. החול לא הייתה הבעיה, החלומות היו הבעיה. עכשיו בטח השומר יקח אותי לארמון של זאוס, להר האולימפוס, למקומות שזאוס נמצא בהם.
אבל כבר לא היה לי אכפת ונרדמתי.
לא הרגשתי שאני זזה במקום, אבל היה לי חלום.
ראיתי בן אדם, בתוך הארמון היקר של זאוס, מתפלל לו.
זאוס ישב בכיסאו, כעוס. הבן אדם המשיך להתפלל בפניו ולהצטער באלפי סליחות.
לפתע, בא איש לבוש בשחור, הרדים את זאוס ולקח את בן האדם.
האיש הביט בי. עיניו היו שחורות עם כוכבים כמו הלילה. בדיוק כמו כשאני מהופנטת. אבל היה נראה שהוא רגיל, חוץ מעיניו המפחידות. הוא הסתובב אליי באטיות.
"לושס. נעים להכיר. עכשיו הגיע הזמן למוות שלך. " הוא התקרב אליי עוד ועוד, עם סכין משופדת בידיו. התעוררתי במיידי.
נשארתי במדבר. הכול היה נראה רגיל. המזוודה שלי הייתה עם כל הדברים. המדבר עדיין היה נראה שומם.
נשמתי עמוק בפחד. בהכרת תודה שהסיוט הזה נגמר.
הסתכלתי על הכול, הכול היה נראה רגיל. הבטתי בגופי, היה נראה בריא ושלם.
לקחתי מראה מהמזוודה שלי והסתכלתי על הפרצוף שלי. העיניים שלי היו נראות חומות.
נשמתי לרווחה שוב.
לא הצלחתי להירדם שוב. גם לא רציתי להירדם. ידעתי שהאיש השחור מחכה לי, להרוג אותי.
זה היה מין רמז כל החלום הזה? זה היה מין אזהרה? מה זה היה בכלל? למה אני ראיתי את זה? זאוס שלח לי את החלום הזה? הוא היה אמיתי בכלל?
נשכבתי על החול, חושבת, אבל לא עוצמת את העיניים.