ציפורן אדומה. 10.

פרק 10:
לא עניתי לדפיקות. הלב שלי התחיל לדפוק במהירות אין סופית.
"מישהו נמצא בחדר?" הקול מהדלת היה נשמע רגיל לחלוטין. קמתי מכיסא המקלחת והלכתי לפתח הדלת. הבטתי בחור האומר מי בחוץ. בחוץ היה אחד מהעובדים, עם מגש בידיים. לבסוף, פתחתי את הדלת.
"תודה רבה," הוא שאל ולאחר מכן הופתע מהמראה שלי. הייתי עם הקרם ועם המגבת על השיער.
"פשוט.. התקלחתי." המצאתי.
"זה מסביר למה חיכיתי ככה." הוא חייך קלות והשאיר את המגש על השולחן שהיה בחדר.
"מה יש במגש הזה?" הרמתי את מכסה הצלחת שהיה במגש. הייתה עוגה קלה ומתוקה עם שוקולד.
"עוגה. מתנה מאחד האורחים במלון." העובד חייך חיוך מתוק ונחמד.
ידעתי מי זה ה"אורח," שהעובד מדבר עליו. הנער.
"אני לא רוצה את העוגה." אמרתי והגשתי בחזרה את העוגה.
"את בטוחה?" הוא עיקם את פרצופו.
"תטעם." לפתע צץ לי רעיון בראש.
"את.. בטוחה..?" הוא אמר בפחד וחיוכו ירד.
"כן. חבל שנזרוק עוגה לחינם. לפחות שמישהו יאכל אותה." חייכתי בערמומיות.
"אוקיי." הוא קירב באטיות את העוגה לפיו. הוא זרק אליי מבט, כאילו אישור לאכול את זה. הנהנתי.
הוא לקח פירור קטן ואכל. הוא בלע במהירות.
"אז.. איך העוגה?" חייכתי בחיוך מזויף.
"אני.." הוא נחנק. "אני.." הוא המשיך להשתעל. הוא רץ מהחדר והשאיר את הדלת פתוחה.
העוגה עדיין הייתה על השולחן.
"אז זה מה שאתה רוצה,שומר? להרוג אותי?" אמרתי בחיוך ניצחון, בעובדה שגיליתי את מה שהוא עושה. "נזרוק את זה לפח." לקחתי את העוגה וזרקתי אותה. "זהו." ניקיתי את ידיי מהעוגה הרעילה.
"אני צעד לפניך, שומר." אמרתי לעצמי.
צפיתי בטלוויזיה בחוסר דאגה, בידיעה שהשומר חושב שאכלתי את העוגה ואני מתה עכשיו.
זה לא מה שקרה. נעלתי את הדלת בכל זאת, ליתר ביטחון.
ראיתי בטלוויזיה שידורים חוזרים של אופנה יוונית. אני פשוט מטורפת על זה. אני אוהבת לראות את האופנה הייחודית שלהם מדגמנת.
נגמרה התוכנית. זפזפתי עד שהגעתי לערוץ החדשות. עניין אותי מה קורה מסביב לעולם.
מגישת החדשות ישבה בשולחן והתחילה לדבר במהירות:
"היום, במלון מונטנה, אורחי המלון שמו לב לאישה עפה במרומי השמיים. למזלנו, בן אדם צילם את מה שראה ואכן, זה אמיתי."
תמונות שלי עפה היו בצג הטלוויזיה. היו גם סרטונים. אנשים חושבים שעפתי בעזרת חוט וזה פעלול. אנשים חושבים שחוט לא יכול להיות כל כך מוסווה, לכן באמת עפתי. כל כך הרבה דעות על כמה שניות של תעופה. אבל אף אחד לא התייחס לצרחות שלי, לעיניים של הנער המפחיד, ברור שלא ישימו לב.
הכול הקסם של הנער. הוא גרם לאנשים לא להתייחס אליו. כאילו לא היה קיים.
הטחתי את השלט של הטלוויזיה ברצפה, מקווה שיישבר. ולא אכפת לי שאחויב אחר כך. כיביתי את הטלוויזיה בכעס.
למה אני תמיד יוצאת המוזרה בסיפור? אוף.
נאנחתי ונשארתי על המיטה, שוב טובעת במחשבות.
שוב נשמעה דפיקה בדלת.
"מי זה עכשיו?" אמרתי באנחה.
אף אחד לא ענה מהדלת.
"נו מי זה?" הרמתי את קולי.
שוב אף אחד לא ענה. בלית ברירה פתחתי.
העובד של המלון, עמד בפתח הדלת. היה לו דם בפה, היה לו סכין בבטן. היה לו טפרים בכל מקום.
טרקתי את הדלת מפאניקה.
"אח…" הוא ילל, האצבע נמעכה בדלת ויצאה מגופו. עמדתי להקיא.
אצבע נשכבה באגם מלא דם, בפתח הדלת. לא הפסקתי להביט בה באימה.
לקחתי את השטיח, שעליו הייתה האצבע וזרקתי את השטיח מהדלת.
כך שזה הגיע ללובי של המלון, עם כל החדרים.
שוב נשמעה דפיקה בדלת. הלב שלי החסיר פעימה ועמדתי להקיא כשנזכרתי באצבע.
האגם של הדם נשאר בפתח הדלת.
דפיקה נשמעה שוב. בחוסר אונים, פתחתי את הדלת.
העובד עדיין היה בדלת. מה שמוזר, זה שכול האנשים בלובי שעברו, לא התייחסו לחצי הזומבי ששהה שם.הם פשוט עברו בלובי ואפילו לא זרקו עליו מבט.
"מי.. אתה..?" שאלתי בפחד.
"רוצה עוגה?" הוא חייך חיוך עקום והושיט לי עוגה, שהיה ברור שהייתה בתוך פח הזבל.
"לא!" טרקתי את הדלת על ידו. עכשיו היה לי את היד שלו על הרצפה. בלי השטיח. מלאה בדם.
שוב נשמעה הדלת. התחלתי להשתגע. ממש להשתגע. פתחתי את הדלת, העובד היה שם, הביט בי כאילו אני איזה חטיף שהוא רוצה לאכול.
"עזוב.." גמגמתי בפחד. "אותי!" ובעטתי בו בבטן. הוא נשכב על המסדרון, בחוסר אונים.
לקחתי את המזוודה עם כל הדברים ובמהירות יצאתי מחלון החדר, עפה מהמלון הממזרי.