This is me, This is you, This is us :) (סיפור על וואן דיירקשן) פרק 7

היי לכולם :)
מצטערת שהעלתי פרק רק היום, יום שישי כתבתי פרק והוא נמחק לי
ולא היה לי כוח, מצטערת >< מקווה שתאהבו את הפרק!
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"נו בבקשה!!!" לוסי התחננה בפניי בפעם המי יודע כמה. אני נאנחתי והנדתי בראשי מסמנת שאין סיכוי!
"תראי איזה בית יפה. כולם ישנים פה ולואי הזמין אותנו! בבקשה! ומחר תוכלי ללכת איתם ישר לבית חולים!" היא התחננה. את האמת לא הייתה לי בעיה. מה שכן הפריע לי זה שהארי פה! ואם הארי פה, ואני פה, אז גם הבעיות יהיו פה. ואני ממש לא מחפשת בעיות עכשיו. מצד שני, זה החלום של לוסי מאז ומתמיד, החלטתי שאני אוותר על האגו שלי בשבילה. זה מגיע לה ואני יודעת שהיא הייתה עושה את אותו הדבר בשבילי.
"בסדר," אמרתי והיא פלטה צווחת 'יש' וקפצה בהתרגשות. "אבל זה רק בשבילך, אבל איך יהיה לנו בגדים?" שאלתי והיא הוציאה מהתיק שלה בגדים, ולמרבה הפלא גם משלי.
"מה? אבל…" שאלתי לא מבינה מתי היא הספיקה, ואיך זה הגיע לתיק שלי.
"אל תדאגי יש פה גם מברשת שיניים, מברשת שיער, קצת איפור אם תרצי." היא אמרה והסתכלתי לתוך התיק. לוסי הזאת היא משהו מיוחד.
"אוקיי ואיך ידעת שנישן אצל לואי?" שאלתי מצחקקת.
"לא ידעתי, אבל אני רציתי לעשות לך הפתעה שתשני אצלי." היא חייכה חיוך מתוק. אין עליה בעולם!
"נו, מה את אומרת?" לואי שאל והנדתי מסמנת לו שאני אשאר והוא זרק את ידיו באוויר כאות ניצחון.
"אמרתי לך שלי לא תוכלי לסרב." הוא אמר בקול ממזרי והנחתי את התיק שלי על השולחן בפינת אוכל. ראיתי שהארי יושב שם אז ניסיתי לברוח כמה שיותר מהר רק שאז ..
"אני לא נושך את יודעת." הוא צחקק ואני הסתובבתי.
"כן, אבל חשבתי שאתה כועס עליי, היום, איך שדיברת …" אמרתי מסתכלת למטה בבושה. לא אני הייתי צריכה להתבייש אבל חשבתי אולי יש סיבה שהוא התייחס אליי ככה, כי זה לא יקרה סתם.
הייתה שתיקה. הוא רק שיחק באוכל שהיה לו בצלחת ואפילו לא הסתכל עליי. בסוף הוא הרים את המבט שלו אליי.
"זה .." הוא צחק "זה כי אני אידיוט."
"אולי אתה אידיוט." ישבתי בכיסא לידו "אבל בטוח יש סיבה שכעסת עליי."
הוא שוב שתק והשפיל מבט. יכולתי לראות שהוא מתבייש.
"כמו שאמרתי." הוא קם ושם את הצלחת שלו בכיור "אני אידיוט."
"טוב אידיוט," חייכתי "אני אלך ללוסי."
אמרתי והלכתי לסלון. ראיתי שלוסי ונייל מסתדרים מצוין אז החלטתי לא להפריע להם. טוב, ניילר תמיד היה הפייבוריט שלה. הלכתי לחדר שלואי אמר לי שאני ולוסי נישן בו.
נכנסתי לחדר והעיניים שלי נפערו שהרגשתי שאוויר נכנס אליהן. דבר ראשון, החדר היה עצום! הוא היה צבוע בבז' חלש עם פס לבן באמצע. הייתה שם מיטה זוגית עם מצעים בצבע הקיר וממול המיטה טלוויזית פלזמה השם יודע כמה אינץ'. ליד כל מיטה הייתה שידת עץ עם שעון מעורר קטן ומנורת לילה. כל זה היה ממש יפה, אבל הדבר שהכי התלהבתי ממנו זה החלון. היה שם חלון גדול שהשקיף על האורות בחוץ, וליד החלון הייתה מן ספה קטנה.
אני קפצתי על המיטה, הדלקתי את הטלוויזיה וחיפשתי משהו מעניין לראות.
"השמועות אומרות שהארי סטיילס עם הדוגמנית ורוניקה …" בערוץ הזה עצרתי. אל תשאלו אותי למה, עצרתי. "ורוניקה ביינד. הם נראו לא מזמן מטיילים ברחובות לונדון ביחד, מחזיקים ידיים-"
פה העברתי. זה פשוט לא עניין אותי, לא שאני מקנאה או משהו …
אוף מה קורה איתי? השעה הייתה כבר שתיים עשרה וחצי. כיביתי את הטלוויזיה וניסיתי להירדם.
המוח שלי היה מוצף במחשבות ולא הצלחתי. עברה שעה, עברו שעתיים. לוסי אפילו לא הייתה פה. רק השם יודע מה נסגר איתה …

קמתי בבוקר. וואו המיטה הזאת ממש נוחה. לא רציתי לקום בכלל. השעה הייתה עשר. אוף, אוי אנחנו צריכים להיות עוד חצי שעה בבית חולים. הלכתי למקלחת וצחצחתי שיניים. חזרתי לחדר ופתחתי את התיק.
הייתה שם גופייה לבנה עם כיתוב של love מפוזרים על כל החולצה בצבע שחור. היה שם את השורט שאני הכי אוהבת, הוא היה בצע תכלת יפה. נשארתי עם האולסטאר השחורות מאתמול, סידרתי את השיער טיפה וירדתי למטה. כולם היו ערים.
"בוקר טוב." אמרתי לכולם מחייכת ומשכתי את לוסי לצד "איפה היית אתמול?"
"א-אני וניי-נייל ראינו סרט ונרדמתי." היא אמרה וראיתי שהיא מסמיקה. "בכל מקרה אני הולכת תהני בבית חולים."
אני יכולה להישבע שזה המשפט הכי מוזר שיצא לה מהפה, אי פעם. ומי שמכיר את לוסי יודע שיוצאים לה משפטים לא משכילים לעיתים קרובות. היא הלכה סוגרת אחריה את הדלת.
"תראו מי קמה!" זאיין אמר כאילו הם חיכו לי שנים.
"נרדמתי רק בשתיים לא הצלחתי לישון." התגוננתי.
"זה בסדר, הוא קם לפני חמש דקות. יאללה בואו נצא." ליאם אמר וצחק על זאיין.

כשהגענו לבית חולים המחלקת ילדים הייתה ריקה. הוציאו אותם לטיול קצר לפי מה שהבנתי כדי שנוכל לשפץ פה.
"טוב הארי ואלי זה החלק שלכם." המנהל של המחלקה אמר לנו והצביע על קיר מקולף, שדרש צביעה מלאה. אני והארי החלפנו מבטים מודאגים ואז חייכנו אליו, חיוך עקום אבל חיוך. הוא הלך להסביר לשאר מהם צריכים לעשות. הסתכלתי על הרצפה וראיתי מברשות עם צבע.
"לבן? באמת?" שאלתי והלכתי למחסן. הוצאתי משם מלא צבעים.
"מה את עושה?" הוא שאל ואני אמרתי לו שיצבע את הקיר בלבן. אחרי שצבענו את הקיר בלבן (היינו אמורים לעשות עוד שכבה אבל החלטתי להכניס את הרעיון שלי.)
"הם ילדים, וזה מה שילדים עושים." אמרתי ולקחתי ביד אחת צבע אדום וביד אחרת צבע כחול והתחלתי לזרוק על הקיר. הצבע יצר עיגול במרכז והשפריץ לצדדים. הארי צחק ולקח גם שתי צבעים ועשה כמוני.
"חכם," הוא חייך "אבל לא מספיק." הוא זרק עליי צבע ירוק.
"אתה לא נורמלי!" לקחתי הרבה צבע בידיים, מספיק בשביל לכסות את כל השיער המתולתל שלו.
זרקתי עליו את הצבע וככה התחילה מלחמה. כל הבגדים שלי (וגם אני) הפכו לצבעוניים, אפילו הפנים שלי.
"תראה מה עשית." צחקתי והוא צחק יחד איתי. אני חייבת להודות שנהנתי.
"יפה לך צבעוני."
"גם אתה לך זה לא כזה נורא." אמרתי וישבתי על הניילון שהיה על הרצפה מסתכלת על הקיר. הוא היה נראה כמו קיר שילדים עשו.
"טוב בואי נגמור את המרכז." הארי אמר ואני הנדתי בראשי.
"לא, במרכז זה יהיה עבודה שלהם. תחשוב איזה מגניב אם כל חד ישים את היד שלו בגואש למשל והם ישימו את זה על הקיר. אני עשיתי את זה על הקיר בחדר שלי כשהייתי קטנה." אמרתי מחייכת אל עצמי והוא התיישב לידי.
"מי אני שאתווכח איתך סופר נני?" הוא צחק ואני דחפתי אותו הצידה בעדינות.
"עוד נשאר צבע תיזהר!" אמרתי והוא הוציא לי לשון.
"מה תעשי?" הוא שאל וזרקתי עליו עוד צבע. "אוקיי הייתי צריך לצפות לזה …" הוא ניקה את מה שהוא יכל.
"את יודעת? ממש כיף לי איתך." הוא אמר והסמקתי. מזלי שהפנים שלי היו צבעוניות אז לא ראו את זה.
"גם לי ממש כיף." אמרתי וקמתי. והוא אחריי.
"סיימנו פה?" שאלתי והוא התקרב אליי. הרגשתי את הלב שלי דופק כל כך חזק שחשבתי שהוא יצא החוצה כבר. הרגליים שלי רעדו, ואני לא יכולה לתאר מ שהרגשתי במילים. הוא התקרב אליי, רכן לעברי ו …
"הארי?" נשמע קול מאחורינו.