אבודים – פרק 24 -׳ חששות ׳

-נקודת מבט ריאון ג׳ונסון-

הרגשתי יד שרירית המטלטלת את גופי ומקיצה את שנתי הטרופת חלומות זוועה, פקחתי את עייני במכה קורעת את קורי השינה ממני בשנייה .
מעלי רכן ראיין פניו קרובים לשלי בכמה סנטימטרים , ״תתעוררי״ אמר וחייך לעברי מתיישר ועובר להעיר את לוק ומריה שישנו צמוד אחד לשני , פנייה קבורים בחזה שלו , ופניו ניראים שלווים מתוך שינה עד שראיין הלך וטלטל אותו כדי שיתעורר .
הסטתי את מבטו והתמקדתי בעצמי , קמתי לאט לישיבה מביטה הצידה ורואה את רונה נאבקת בעייפות עם אפעפיה המעוטרים ריסים ארוכים עבים וצפופים בצבע חום-שטני בהיר .
מתחתי את ידיי הדואבות , הבגדים שלבשתי היו יחסית במצב די טוב החלפתי אותם לפני שלושה ימים בערך , הבגדים שלבשתי לפני זה אלה בגדים מההתרסקות והם היו קרועים והייתי חייבת להחליף .
אז חטטתי קצת במזוודות שנותרו שלמות ומצאתי מכנס כחול צמוד לגוף שנוח לזוז איתו וחולצת טריקו בצבע תכלת בהירה צמודה לגוף ובעלת מחשוף וי קטן .
מתחתי את ידיי שוב , פיהוק קטן נפלט מפי בשל העייפות שסובבה אותי כבר המון זמן , איבדתי כול תחושת זמן כולשהי , הפסקתי לספור את הימים בהם אנחנו על האי הגדול והבודד הזה .
כולם קמו לאט מתיישרים ומכינים את עצמם להליכה נוספת וארוכה כדי לראות אם יש משהו מעבר לג׳ונגל הזה , אם האי הזה הוא לא רק עצים וחיות .
רונה לבסוף קמה מלידי כשהיא מותחת את ידה מעל ראשה ואז מיישרת את גבה, ״בוקר״ מלמלה אליה והלכה לעבר מריה שנראתה עייפה כול כך ועזרה לה לארוז את החפצים לתוך תיקי הגב הגדולים שמלווים אותנו במסע הארוך הזה .
״קדימה פרינססה , צריך לצאת״ שמעתי את קולו של ראיין מתגרה באוזניי , צחקתי מעט משום מה גם במצבים גרועים איכשהו מה שהוא אומר גורם לחיוך לעלות על פניי הבהירות .
הוא הושיט לי את ידו ועזר לי לקום לעמידה זקופה ועבר לעזור לניק שבקושי עומד על רגליו .
קיפלתי את השמיכה והכרית שאני ורונה ישנו עליה והגשתי אותם למריה שדחפה אותה לתוך אחד מהתיקים הגדולים .
״קדימה נצא?״ שאל לוק וכיבה את המדורה הגדולה בעזרת רגלו שהוא הופך אותה ומעיף עליה חול עד שהיא כובתה לגמרי .
״כן , יאלה״ ענה ראיין והתחלנו את ההליכה הארוכה שמצפה לנו היום , עוד יום ארוך בו הרגליים שלי יכאבו עוד בנוסף לכאב של ימי ההליכה הקודמים .

טיפסתי מעל סלע גדול ואפור , רונה מאחורי וראיין מלפני מושיט את ידו לעברי כדי לעזור לי לעלות על הסלע ולחצות אותו , בקלילות הוא מושך אותי ומעביר אותי לצד השני בזמן שהוא ניגש לעזור לרונה , וניק שבקושי מצליח להביא את עצמו לטיפוס .
התחלתי לחשוש מה קורה במחנה על החוף , מה עושים כול מי שנשאר , מה עם בלה ואיך ההריון שלה מתקדם , איך דין מרגש כשעזבנו מצבו היה די חמור .
לבי התמלא בחששות שהצליחו לשתק את גופי לרגע קל , קיוותי בכול לבי שהם בסדר , שלא קרה או קורה להם כלום .
המרחק הזה בנינו , זה קשה מידי , המרחק הזה בין אחותי התאומה קשה מנשוא , מעולם לא היינו רחוקות יותר מידי , אפילו יום אחד היה קשה לנו בלי לראות אחת את שנייה וגם ביום הזה היינו מדברות בפלאפון בלי סוף .
אבל עכשיו אין לנו לא מכשירים ניידים ולא שום אמצעי תקשורת אחת עם השנייה או בכלל בין הקבוצה שלנו פה לבין הקבוצה שעל החוף .
חששתי קצץ בנוגע לבלה ולהריון שלה , היא אמורה ללדת בקרוב עוד פחות מחודש ואחרי כול מה שקרה והלחץ ששרוי עליה היא יכולה ללדת מוקדם מן הצפוי .
יד חמה אשר נחה על כתפי העירה אותה מהמחשבות ששקעתי בהן , הרמתי את מבטי ונתקלת בעניים חומות זהובות ורכות , ״בואי״ שמעתי את קולו של ראיין באוזניי מנחה אותי להמשיך קדימה, בלי ששמתי לב כולם המשיכו הלאה ואני שקעתי במחשבות ועצרתי ליד הסלע הגדול והאפור שחצינו .
המשכתי להתקדם הלאה מדלגת מעל אבנים וענפים , שורשים יוצאים , ושוב שוקעת בבועה משל עצמי והמחשבות משל עצמי .
חזרתי שוב לחשוב על הקבוצה שנשארה במחנה על החוף , איך הם מסתדרים ? , מה הם אוכלים ? מה קורה איתם ברגעים אלה ? .
שוב החששות הקודמות התחילו למלא אותי לאט בזמן שפסעתי בשבילים הלא סלולים בג׳ונגל לצד ראיין והפעם אנחנו הזדנבו מאחורה , בפעמים הקודמות היינו הולכים בראש .
התחלתי לחשוש מה קורה עם דין , אם התפתח זיהום בחוט הברזל העבה שנתקע לו ברגל ובגלל זה הוא לא יכול ללכת , חששתי מעט שאפריל לא תצליח להשתלט על זה לבד , למרות שהיא מתמחה ברפואה יותר טובה ממני .
התחלתי להרגיש שוב את המאמץ והקושי בהליכה , התנשפתי בכבדות ולבי דפק בקצב לא רגיל מהר יותר מהנורמה.
רגליי התחילו להרגיש את כובד משקלי ובקושי הצליחו להמשיך הלאה .
ואז זה קרה , לבי התחיל להלום בחוזקה עם כול צעד וצעד , רואה את זה מבעד לעצים המפוזרים מסביבנו , חיוך קטן עולה על פניי בזמן שכולם מתחילים להשמיע קולות של התלהבות , חצינו את קו הג׳ונגל המדולל מעצים , מגלים לפנינו את הדבר שאני חושבת הכי חשוב והכי טוב שיעזור לנו לשרוד על האי הזה אם לא יחלצו אותנו .