הסיפרייה .

נכנסתי לספרייה הממוזגת וסגרתי את הדלת מאחורי , חייכתי לספרניות במהירות ורגלי הובילו אותי במהירות למדפי הנוער .
הספרים של היום מאכזבים אותי – ממלאים בסיפורים על גיל ההתבגרות של בלונדיניות סנוביות , או בסיפורי אהבה של יומיים . שום עומק .. שום תוכן .
לצורך הדוגמא – " בנים בנות וחזיות " או "מקובלת שולטת " אלו לא ספרי נוער , אלא ספרי תינוקות .
אני מחפשת בעיניי את המדפים האמיתיים , העתיקים והבטוחים . אני מוצאת אותם לבסוף על מדפים נמוכים בפינה ..
מתחבאים להם – כי אין מי שבאמת יקרא אותם בספרייה הזו .
אני שולפת ספר מביניהם ובוחנת את כריכתו – עליו מתנוססת תמונה של גדר ודשא רב , מחזיקה אותו בידי וממשיכה לשלוף ספרים מעניינים .
לקחתי את ערמת הספרים והתיישבתי בחדר הקריאה – הוא בדרך כלל מיועד לסטודנטים בלבד , אבל הספרניות מכירות אותי ומרשות גם לי להכנס . אני מתיישבת על אחת הכורסאות ופותחת ספר שלא קראתי מזמן – בן הערובה . בעודי מרותקת אל הספר אני שומעת קול של גבר לידי
" היה לי ממש קשה להיות שם " הוא אומר ואני מסובבת את ראשי במהירות , אני רואה לידי בחור עם זקן ארוך יושב על משענת הכורסא שלי , בוהה בנקודה בחלל חדר הקריאה . קפצתי בבהלה מהכורסא , חטפתי את הספרים ורצתי לכורסא אחרת , שמתי את הספרים על השולחן לידה ופתחתי ספר נוסף , אחרי דקה שמעתי עוד 2 קולות מתווכחים – רון והרמיוני התווכחו והרמיוני התחילה למרר בבכי . זרקתי את הספר מידי ויצאתי מחדר הקריאה .
' מה קורה פה ? ' הסיפריה היתה ריקה וחשוכה , כולם הלכו ! רצתי לאחד ממדפי ספרי הילדים ושלפתי את הספר כיפה אדומה , ותוך 2 דקות ניצב מולי זקנה נמוכה עם סלסלת עוגיות ענקית "תאכלי ילדתי!!!זה מאוד טעים!!!" זרקתי את הספר על אחד המדפים ורצתי להתחבא באחד המדפים הנידחים .
ואו . דבר כזה יכול לקרות רק בסיפורי הפנטזייה הכי מטורפים . חשבתי מה אני עושה – יש מצב שאני בכלל התחרפנתי !! שאני הוזה !!! שאני חולמת
אז זהו , שלא .
מסתבר שמתי שזרקתי את הספר על המדף … הפלתי את כל המדף …
והמון דמויות ילדים התחילו להסתובב סביבי ברעש
" סיגלית !!!!! תפסיקי לבכות !!!! אני אביא לך בלון חדש !!!!! " אלון רץ אחרי סיגלית הבוכה עם הבלון האדום מידו , מיד אחריו שיירה של ילדים עם צעצועים ועגלות צעקו בקול " תירס !!! " כשהתנפלו על ספרי הבישול שבקצה הסיפריה , רצתי מהר לאזור הספרניות והתחבאתי מתחת לשולחן רועדת , עד ששמתי לב שאני לא לבד שם , ילדה עם שיער ארוך במיוחד ישבה לידי ושאלה בקול רועד " ראית את המכשפה ?! היא רוצה לעשות לי תספורת אימו !! " הנדתי את ראשי בפחד והיא זחלה מתחת לשולחן החוצה . אחרי כמה דקות העזתי להרים את ראשי ולראות את ההולך בספרייה
" הטורקים הגיעו !!!!!!!! " בחורה צעירה צעקה והתחילה לזרוק על חייל טורקי ספרים , שבמהרה יצאו מהם עוד ועוד דמויות שהתחילו לטייל בספרייה .
צבטתי את ידי , שיפשפתי את עייני – והם עדיין היו מולי !!! זה לא יכול להיות !!! זה בטח חלום !!! אבל למה אני לא מתעוררת ?!?!
פתאום עלה לראשי רעיון שובב … קפצתי מעל ערמות הספרים שעל הרצפה ורצתי למקום אחר של הספריה – למדף של סטפני מאייר . חיפשתי בעייני במהירות את אחד מספרי הסדרה "דמדומים" ופתחתי אותו , מחכה שהערפד היפיפה יצא ממנו ויחייה איתי לנצח .. כמו שתמיד פינטזתי .
אבל זה לא קרה . " ג'יקוב ?!?!?!? למה דווקא אתה יצאת ?!!?!?!? " אמרתי חצי בוכה חצי כועסת , זה מה שחסר לי !!! הוא הביט בי מבט חסר-משמעות ונרדם על אחת הכורסאות , איזה כיף !!! .
שום דבר לא יכול להיות מושלם בחיים האלה .?!??!
" כל הדמויות , עכשיו לחדר קריאה !!! " צעקתי ברחבי הספרייה וראיתי איך כולם רצים (חוץ מכמה צבים..) לעבר החדר הזה , נעמדתי מולם וסקרתי אותם בעיניי .
" מה אתם רוצים !?!?!? למה אתם יוצאים מהספרים ?!?!?1 " שאלתי בקול , הם הביטו אחד בשניי ואמרו ביחד " כי אף אחד לא קורא אותנו יותר !!!!! אפילו את נטשת אותנו !!!! "
" היי .. זה לא נכון !!! רק היה לי מבחן ענקי במתמטיקה , וההיתי צריכה לחרוש + לתכנן מסיבות לקראת החופש .. לא היה לי מספיק זמן " מלמלתי וראיתי איך הפרצופים של כולם מתאדמים ,
" את נטשת אותנו !!!! ואנחנו לא נטשנו אותך אף פעם !!!! כל פעם ששיעמם לך , שהיית חולה , שרבת עם מישהו ורצית להרגע , או שסתם התגעגעת – אנחנו ההינו שם בשבילך !! ואת זרקת אותנו לטובת הפייסבוק !!! "
" ועכשיו … " וולדמורט יצא מספר הארי פוטר שהיה זרוק על הרצפה " הגיע הזמן לנקום . הגיע הזמן להשתלט על העולם האמיתי !!! " הוא התחיל לצחוק את צחוקו המרושע וכולם הצטרפו אליו .
" לא … זה לא יכול להיות !! זה לא אמיתי !!! " לחשתי לעצמייי והרגשתי את דמעות ההלם יוצאות מעיניי .. " לא … לא !!!!!!!!!!!!! "