עוד אהבה ראשונה..

אני רואה צללים בין העצים. אני מתקרבת מעט, תמיד סקרן אותי לדעת מי מאחורי הצללים, מי מפעיל אותם, איך הרוח זזה ולמה השמיים לא ורודים. נגעתי בצל, ממש לשבריר שנייה אבל הוא מיד התחמק ורץ ממני, ולרגע נדמה לי ששמעתי קול מוכר. קול של מישהו שכבר פגשתי והכרתי לעומק.
"היי, מייסי." זה ג'יימס שצץ מאחורי שיח מטפס מאחורי, לבוש בבגדי בית הספר הצנועים למדי, רק ששלו קרועים לחתיכות, חצי מחזהו ובטנו חשופים, כל גופו שרוט וחבול, אבל יותר מלהדאיג אותי זה מושך ומגרה אותי.
הוא כזה חתיך, שערו השטני מפוזר לכל עבר, פניו מכוסות סימני נשיכה ושריטה אדומים, כחולים ושחורים, מפרק ידו חבוש במה שנראה לא שונה מסבך עלים ירקרק ומגעיל למדי. עיניו הכחולות כברק בשיא הסערה מבזיקות מול עיניי, ואני מרגישה שהברק הזה שנייה מלתקוף את עמקי נשמתי.
"היי, ג'יימס. מה קורה?" שאלתי בחיוך ורגע לאחר מכן הוספתי בבלבול, "רגע, מה אתה עושה פה? הבית שלך בקצה השני של העיר. ולמה הבגדים שלך קרועים?.." אמרתי ובהיתי בחזהו השרירי אך האדום מסימנים, שמשום מה רק עכשיו הבנת שהוא באמת נפצע, והתחלתי לדאוג לו.
"תגיד, אתה צריך עזרה? תבוא לבית שלי, אני אחבוש לך את היד בצורה נורמלית ואתן לך בגדים חדשים ללבוש, מה בכלל קרה לך?" אמרתי בדאגה והתקרבתי אליו, העפתי את שערו מעיניו בחיוך ידידותי והסתכלתי בעיניו המחשמלות.
"באמת מייס זה בסדר, אני גם חייב לחזור הביתה, אני כבר כמה שעות לא בבית ולהורים שלי אין מושג לאן הלכתי, אני ממש חייב לטוס.." הוא אמר, אך הפסיק ברגע שתפסתי את ידו ושילבתי את אצבעותיו בשלי. "מה..?" הוא שאל, מעט מבובל מהסיטואציה שמעולם לא קרתה עצם היותנו ידידים בלבד.
"בוא איתי, אני כבר אדאג לך." אמרתי לו בבטחה.

עוד אהבה ראשונה…