ציפורן אדומה. פרק 9. בונוס!!

שוב בונוס? כן נו אני אוהבת את הסיפור הזה ;)
קריאה נעימה!
——————-
פרק 9:
נכנסתי מהחלון לביתי. אף אחד לא היה. זה היה מוזר, בדרך כלל, אבי נמצא בבית.
לקחתי את מזוודת החירום שלי, שתמיד הייתה למקרה שאעזוב או משהו. (בגלל כל הקטע עם האלים. הסכמתי עם פלס שבמקרה שיש בעיה בין האלים אנחנו עוזבות.)
במהירות הכנסתי את כל בגדיי וכול האוכל שלא יכל להתקלקל לתוך המזוודה.
אכלתי באותו הזמן תפוח ירוק מתוק. ברור שלא אדום.
כתבתי מכתב והשארתי אותו על מיטתי.
"אימא ואבא.
אני אוהבת אותכם באמת,
אבל אני עוברת דברים שלא אוכל להסביר כרגע,
אז אני עוזבת את הבית לכמה זמן.
אני לא מבטיחה כמה.
אל תשלחו לי שום דבר,
אני נודדת.
אני חייבת להסתדר,
כשאסתדר,
אחזור ואסביר לכם הכול.
תודה על ההבנה,
לושס. ♥♥"
המכתב היה רטוב מדמעותיי. אני לא האמנתי שאני עוזבת את הבית שלי.
לאן אנדוד בכלל? אני לא יודעת, לאן שהאלים יכוונו לי.
אם הם בכלל מאמינים לי שאני לא בוגדת.
זה כל כך מתסכל שחושבים שאתה בוגד, שאחרי הכול, אתה בוגד באלים, אתה רצית להרוג את זאוס, (איך יכולתי להרוג את זאוס? יכולתי לעשות משא ומתן. למה הייתי חייבת ללכת בדרך הרעה. זה הכול השומר. הכול. אני מאשימה אותו בזה שהוא נכנס לחיים שלי והתחיל להרוס אותם, לאט, לאט.)
בעטתי בכל מה שראיתי, במיטה, בדלת, בקיר, בשולחן בכיסא.
חיבקתי את ברכיי בישיבה, לא הפסקתי לבכות.
כשהתעשתי פתחתי את החלון, (הדלת הייתה נעולה.) זרקתי מבט על הבית ויצאתי.
הלכתי והלכתי, לפעמיים עצרתי, אכלתי בספסל והמשכתי.
החלטתי שאני הולכת למלון. לא היה לי כסף, לקחתי את כרטיס האשראי של אימי. (היא לא תסלח לי, אבל היא תבין. לפי איך שאני מכירה אותה.) נכנסתי למלון, רכשתי חדר ונשארתי בתוכו למשך זמן.
נשכבתי על המיטה למשך שעתיים.
הייתי טובעת במחשבות. עדיין הדמעות לא הפסיקו לרדת מעיניי.
אגב, השומר עדיין לא אמר לי כלום. עדיין. אולי מתי שהוא הוא יבוא ויהרוס לי הכול, בבום. כמו שהוא תמיד עושה.
אכלתי את האוכל שהיה במזוודה והחלטתי לצאת לנשום אוויר.
הייתי בבריכה של המלון, משתכשכת ברגליים.
מישהו נגע בכתפיי.
הסתובבתי.
נער בבגד ים היה מולי. פרצופו היה מסתורי, הפוני השחור הסתיר את עיניו.
"את יכולה לזוז?" הוא שאל בשקט.
"כן." אמרתי וזזתי ימינה קצת. גם הוא השתכשך עם רגליו בבריכה. "אז.." כל כך רציתי לדבר עם מישהו בכל הימים הנוראיים האלה.
"כן?" הוא שאל במהירות, מביט על הבריכה.
"יש לך משפחה פה?"
"לא. האמת היא שאני נודד. עניינים אישיים." הוא הביט לשמיים.
"איזה קטע, גם אני." אמרתי והגחתי קצת בכתפו. זה לא הזיז לו במיוחד. הוא היה אדיש.
"קטע." הוא המשיך להביט על השמיים המעוננים.
"אני חושבת שעומד לרדת גשם." ניסיתי למצוא נושא לשיחה.
"לא אכפת לי." הוא אמר והביט ברגליו. רק לא בי.
"הכול בסדר?"שאלתי.
"כן."
"טוב, היה נעים להכיר." אמרתי וקמתי מהבריכה. הוא עצר אותי ברגליי. נבהלתי ומעדתי. אך לא נפלתי.
"מה זה היה?" שאלתי אותו בכעס.
"בואי איתנו…." הוא אמר, הזיז את הפוני שלו וראיתי שעיניו בדיוק כמו הלילה עם הכוכבים.
"אתה…" אמרתי בגמגום.
"כן." הוא השלים את המשפט. הוא קם והתקרב אליי. התרחקתי ממנו במהירות.
"תעזוב אותי, תצא מהחיים שלי פעם אחת ולתמיד." אמרתי בקול צרוד.
"אני לא יעזוב אותך." הוא אמר והחזיק בידי בעוצמה חזקה.
"אני יצעק, זה לא יהיה נעים." איימתי עליו בפחד.
"תצעקי." הוא אמר באדישות, הפעם מביט בי.
"הצילו! מישהו מטריד אותי!" אף אחד לא התייחס לצרחותיי. הבטתי בנער באימה.
"מה קרה? לא שומעים אותך?"
"די, עזוב אותי!" אמרתי בכעס.
"מה יקרה אם אני לא אעזוב?" הוא אמר בלגלוג מעליב.
הלב שלי נצבט. הלב שלי דפק במהירות מסחררת והזעתי כמו מטורפת.
"אני…" אמרתי בגמגום.
"כן?"
"אני.. עפה מפה!" אזרתי אומץ.
לפתע, חוזק בלתי נראה שטף את האופי שלי, השתחררתי במהירות מהנער המפחיד וריחפתי עד לבית המלון. פתאום, כולם סובבו את ראשיהם ולא האמינו למראה עיניהם. הנער נעלם בתוך כל הקהל.
עדיין היו לי רגשות, עדיין עורי היה בסדר גמור ולפי החלון המשקף מראה, הייתי נראית עם עיניים רגילות לחלוטין.
נכנסתי למלון ונעלתי אותו. ידעתי שהנער יכול בשנייה לפרוץ את המנעול או להיכנס בדרכים אחרות, לכן הסתתרתי בתוך חדר המקלחת. שמתי במהירות קרם בפניי, שלא יזהה אותי. שמתי מגבת על ראשי ונעלתי את חדר האמבטיה בעזרת כרטיס האשראי של אימי.
ידעתי שזה גם זה לא יעזור, אבל הייתי חייבת דקות אחדות לעצמי.
הבטתי בחלון האמבטיה, שהשקיף את הבריכה של המלון, עם ההמון. חיפשתי את הנער. לא מצאתי אותו.
דפיקות נשמעו בדלת.