חורים של אחרים: פרק 12

התקרבתי עם העגלה לעברו של גור, מתעלמת ממבטו הבוחן כמה שאפשר. כשחלפתי על פניו לכיוון הקופות הרגשתי את חמימות גופו לצד גופי, כשצעד לצידי בנוחות.
"אז אני מבין שאתם יוצאים," אמר בחיוך זחוח.
נעצתי בו מבט. "תסתום."
"אני לא מבין למה את נלחצת מזה – " הוא העביר את אצבעותיו בקלילות על גב ידי, כפי שעשה ג'וש, " – מיקה," אמר, מנמיך את קולו והוגה את שמי במבטא בריטי מעושה.
העוויתי את פני בבוז והדפתי את ידו ממני, בעודו מצחקק. נשפתי בקולניות. "בבקשה אל תספר את זה לדין. לא עכשיו, לפחות."
"אני לא מבין מה הקטע שלך," אמר גור. "את צריכה להיות גאה בזה שהחתיך הזה התחיל איתך."
נשכתי את שפתי התחתונה. "כן… אולי, אבל זה לא משנה את העובדה שדין תתלהב."
"ומה רע בזה – "
"אני לא רוצה שהיא תנג'ס. ושנינו יודעים טוב מאוד כמה היא חופרת בעניין הזה, ושנינו זוכרים טוב מאוד מה היא עשתה כשסיפרתי לה שאני ואלעד החלטנו לעבור לשלב רומנטי."
גור נשך את פנים הלחי שלו, דבר שהוא עושה כשהוא חושב או מנסה להיזכר במשהו, ואז משך בכתפיו כאות הסכמה.
"בבקשה גור. אני סומכת עליך!"
גור הדף את העגלה עד שקצהּ נגע בקופה. "בסדר, בסדר! אני לא אספר לה מילה."

"אני לא מאמינה!" צווחה דין. גור נשען על השולחן שלו, על פניו חיוך שבע רצון וידיו משולבות בגאווה על חזו. אני ישבתי על קצה שולחני, מניחה את ראשי בין ידי בתסכול בעוד דין המאושרת מהבשורה על החידוש – כביכול – של חיי האהבה שלי קיפצצה לצידי.
ההבטחה של גור הצליחה להחזיק מעמד בדיוק 15 שעות. איך שדין עברה את מפתן הכיתה גור קפץ עליה עם הבשורה שגרמה לשרשרת צווחות מצידה.
"את הולכת, נכון?" שאלה כשגוועו צווחותיה. משכתי בכתפי וזכיתי לחבטה בהן מגור.
"אל תשחקי עכשיו את התמימה המהססת, כי זה לא הולם אותך בשיט."
"אני באמת לא יודעת," אמרתי, מחלישה את קולי כשראיתי את דמותו של אלעד עוברת בפתח הכיתה. דין עקבה אחר מבטי עד שנתקלה בו ועיניה הביעו הבנה.
"אני עוד לא כל כך… בנויה לזה."
דין הניחה את ידה על כתפי, תחילה בניחום ומיד אחר כך טלטלה אותה בהתלהבות. "אם את חושבת שאנחנו ניתן לך להתחמק מהדייט הזה, כדאי שתחשבי שוב."
"מיקה, את הבנאדם הכי לא החלטי שפגשתי אי פעם!" אמר גור. "זה מוציא אותי מדעתי."
"מיקה, אלוהים בכבודו ובעצמו ירד למטה כדי לגרום לך לצאת איתו, כשהוא הפגיש אותך איתו. אם זה לא סימן, אני צנצנת."
העברתי את אצבעי על לחייה ובחנתי אותה. "באמת צריך לאבק אותך קצת, זה לא בריא כל האבק הזה."
דין נחרה בבוז.
"בכל מקרה, תלכי," אמרה והשתחלה למקומה כשמתי המורה לתנ"ך נכנס לכיתה. הבזקתי מבט אל אלעד לפני שהתיישבתי. מבטו היה נעוץ בי, והועבר ממני כשפגש את מבטי. כשמבטי חלף על פניה של דין, הבחנתי בעיניה שהביטו בי, ומבטי נעצר עליה. היא הנהנה כמבינה והחטיפה מבט לכיוונו של אלעד.

"תגידי, למה את כועסת בכלל על אלעד?"
בעטתי בקצה הנעל באבן קטנה ששכבה בחול הלבנבן בדרך לתחנת האוטובוס. דין לא התיקה ממני את מבטה. שיערה השחור והארוך קיפץ על שכמותיה עם כל צעד שעשתה, ועיניה החומות בחנו את הבעת פני.
משכתי בכתפי והמשכתי ללכת, בוהה באבנים הקטנטנות שמתרסקות מתחתי.
"נו?" שידלה אותי לענות. "אני רואה איך את מסתכלת עליו, וזה עוצר אותך מלהתקדם הלאה. תתחילי לפטפט."
"סתם," מלמלתי.
"להתנהג ככה זה לא בגלל 'סתם'," אמרה והעיפה עלה יבש שנקלע בשיערה. כחכחתי בגרוני. "זה סתם… בגלל משהו שהוא סיפר לי."
"מתי?" שאלה והרימה גבה.
"ביום שהוא הבריז לי," אמרתי, מבחינה במבטה השואל של דין. נאנחתי. "אז, במסיבת פיג'מות שאת וגור עשיתם לי אחרי שהוא דפק לי ברז כדי להיפגש עם מיה."
"אה," אמרה דין וטפחה עם כף ידה על מצחה. "בגלל זה את כועסת? בגלל שהוא העדיף להיפגש עם מיה?"
"לא!" הנמכתי את קולי. "בהתחלה כעסתי בגלל זה. אז באותו היום. אבל אז הוא הגיע בערב, זוכרת?"
היא הנהנה במרץ.
"שאלתי אותו איך הוא הכיר אותה."
"נכון," אמרה וכיווצה את גבותיה הכהות. "היא באמת לא הייתה איתנו ביסודי ובחטיבה. איך באמת – "
"אז זהו," אמרתי ופרקתי את אצבעותי. "הוא הכיר אותה בחו"ל. במיאמי."
"מה?"
הנהנתי. "היא הייתה בחופשה, הוא שמע אותה מדברת עברית, הוא התלהב שהיא מהארץ ועוד מהעיר," אמרתי והרמתי גבה בבוז. נשמתי נשימה צרודה וקולנית ומשכתי בכתפי.
"זהו?" שאלה דין בפליאה.
"כן, אבל זה לא העניין." העברתי את לשוני על שפתי העליונה. "העניין הוא… שהוא עזב אותי, טס למיאמי, ובהזדמנות הראשונה שהייתה לו ישר קפץ על מישהי."
הרמתי את מבטי מהדרך אל עיניה החומות והגדולות של דין. היא הביטה בי בהקשבה. "הוא שכח אותי, דין. פשוט לא עניינתי אותו יותר. כאילו לא הייתה מיקה, כאילו לא היה בינינו כלום, אפילו מעבר לחברים. אחרי כל השנים שהכרנו והיינו ביחד… זה… נגמר מבחינתו."
דין נשכה את שפתה התחתונה. היא השפילה את מבטה, ובעיניה נצצה מבוכה. בטח מצטערת על שהתחילה לדבר על זה.
המשכנו ללכת, מלוות בשתיקה. היא לא הייתה מביכה, היא הייתה כמו השתיקות שלי ושל אלעד, שתיקות של הבנה ושל מחשבה. לבסוף כחכחה בגרונה. "סליחה."
משכתי בכתפי. "לא, גם ככה רציתי לספר לך."
"באמת?" שאלה בפליאה. צחקקתי ודחפתי אותה קלות בכתפה. מרחוק ניצב הביתן הרעוע של תחנת האוטובוס. היא הייתה ריקה מבדרך כלל, כנראה שכבר שאר התלמידים נסעו. היא הייתה ריקה מלבד צללי העצים שזזו בתוכה. ככל שהתקרבנו אליה זיהיתי שהצל הוא לא של צץ שנע ברוח. הדמות יצאה מהביתן ונשענה על הקיר החיצוני שלו.
דין פלטה מעין "אוי" קטן ואני נשכתי את שפתי התחתונה. הדמות התקרבה אלינו, ידיה בכיסיה, וצעדיה אדישים. כשעמדה במרחק שני צעדים ממני הרימה הדמות את ראשה המתולתל, ופנים אהובות ומוכרות ניבטו אלי. עיניים ירוקות עמוקות הביטו בעיני. הוא כחכח בגרוני, והרגשתי את דין מתקשחת לצידי, מוכנה להסתער בהאשמות עליו במקרה הצורך.
"מיקה," כולו היה צרוד במקצת. "אני יכול לדבר איתך?"
"אתה מוכרח?" שאלה דין וזקפה גבה בלגלוג. הוא המשיך להביט בי. "אני צריך לדבר איתך."