טעות בתחנה סיפור עם 1D -פרק 3 ♥○♥

הרגשתי דגדוג קל על פניי. פקחתי את עיניי במהירות, מספיקה לראות גוש גדול של פרווה נוחת עלי, לפני שהצרחה נפלטה וקול צחוקו היפה ומתגלגל של לואי נשמע ברקע. "משוגע!" צרחתי, מורידה ממני כלב גדול וכבד במיוחד, פרוותו חומה, שחורה ולבנה במקצת. קמתי על רגליי, מתמתחת ומגלגלת את עיניי למראה לואי שרק המשיך לצחוק, מתקרב אלי יותר ויותר.

היינו כה צמודים עד ששפתינו כמעט נגעו. "בוקר טוב." הוא אמר בשקט, לא מסכים לרגע להיגמר. "בוקר." מלמלתי, מביטה בעיניו שזחלו מטה מעיניי לעבר שפתיי המלאות והתפוחות. הרגשתי את האנרגיה שבננו נסגרת ומצטמצמת לכוח אחד ויחיד לאט לאט, שפתיו נגעו בשפתיי, מרחפות מעליהן ומעט נוגעות, עד שלבסוף נחו אחת על השניים, מפסקות את שפתיי מעט אך הוא לא הכניס את לשונו לפי, רק מנשק לעט וברכות.
גורם לפרפרים בבטן שלי לאנרגיה מטורפת, כאילו מנסים להעלות אותי לכיוון השמים.
רק שבמקרה שלי זה כרוך בלהתנגש בתקרת ביתו של לואי.
ידיו החזיקו את לחיי ודגדגו אותן מעט, גורמות לי לחייך מעט לנשיקה, התנתקתי ממנו.
נפרדת ממנו לאט לאט ופותחת את עיניי, מסתכלת על הגבר יפה התאור שעמד מולי, עיניו בצען בין טורקיז בהיר לאפור נוצצות באור שהפיצה מנורת הספירלה שבחדרו.
שפתיי נשארו פתוחות במקצת, הבטתי בעיניו היפות של לואי, הוא הביט בי במבט צמא, כאילו כל מה שעובר בראשו זה ללגום בשנית משפתיי.
ידיו הונחו על מותניי ופניו התקרבו אלי, שפתיו מגששות אחר שפתיי כמו בסמטה חשוכה ללא קצה אור
כאילו זה הדבר שירגיע את צימאונו.
התרחקתי ממנו מעט, מחייכת חיוך בישני, אני שונאת את החיוך הזה! אני פשוט לא מצליחה להוריד אותו אף פעם!
הוא חייך אלי, מלטף מעט את סנטרי. "א-אני חושבת שאני אלך להחליף בגדים." מלמלתי כאשר הבחנתי שלא החלפתי בגדים אתמול בלילה.
הוא הנהן מעט, יוצא מהטרנס ששקע בו והעביר את מבטו למזוודה שלי.
הוצאתי ממנה חולצה נופלת בצבע כתום זוהר ומכנס סקיני ארוך, את ג'קט הביסבול של ריאן ונכנסתי לחדר המקלחת, הורדתי את בגדי והחלפתי אותם בבגדים שהבאתי, סידרתי מעט את השיער ואספתי אותו לקוקו גבוהה וצמוד, שיערי הארוך השתלשל והגיע כמעט עד ישבני.
נאנחתי, שומעת את הטלפון שלי מצלצל בחדר של לואי.
יצאתי מחדר המקלחת, לואי בדיוק החליף חולצה, עברתי לידו, מנסה לא להסתכל על ששת הקוביות הברורות של לואי. "מתי אנחנו יוצאים?" שאלתי לבסוף, לאחר ששמתי את עגלי החישוק שאבן האודם נוצצת עליהן, העגילים שקיבלתי מג'ייק לפני חודשיים.
"עוד חצי שעה." הוא מלמלתי, מסדר את שיערו החום, התאפרתי מעט, מורחת היטב את הרימל והאיליינר השחורים שהדגישו את עיניי במיוחד.
שמתי את נעלי העקב רוקי שלי בצבע שחור והתקשרתי לג'ייק, לא מביטה בלואי אשר לא הוריד ממני את מבטו.
שמתי אותו על רמקול כי הטלפון שלי היה חם מהטעינה של הלילה.
"מה קורה עם הילדה שמתה עלי?" קולו הצרוד של ג'ייק מהצד השני של העולם.
"אתה פשוט מאוהב בעצמך." אמרתי צוחקת, מחפשת את האוזניות של האייפון שלי, "שחר, בואי נודה וזהו. את מאוהבת בי עד שיגעון." אמר עם הקול הפקצי שהוא ניסה לחקות. "טוב אהבה, אני צריך לנתק…אבל למה התקשרת?" הוא שאל, "לא לשמוע יום את הקול שלך זה עינוי." אמרתי בקול מצחיק, "אני יודע, אני יודע." הוא אמר, הסנוב המתנסה הזה!
"אז יש לך חבר?" לואי נעמד לידי ברגע שנתקתי את הטלפון עם חיוך, ברגע שארבעת המילים האלו יצאו מפיו, חיוכי נפל…