Holding on

ישבתי מולו, עם הגיטרה, מנגנת את שירה של אבריל לאבין "Holding on" ובוכה, פשוט בוכה.
הוא כבר רגיל אליי בוכה, כבר שנים שהוא לא ראה אותי צוחקת.
"אני בסדר עכשיו..וגם את.." אמר בשקט אחריי שסיימתי לשיר.
"אני יודעת, אבל הייתי חייבת" אמרתי והנחתי את הגיטרה בצד.
"אני אוהב את הקול שלך" אמר.
"אני יודעת, אתה אומר לי את זה כל הזמן.." עניתי צוחקת במרירות.
"ושאני אוהב *אותך*?" שאל.
הבטתי בו בעיניי הכחולות , עיניו הירוקות הבריקו בכל חדר המוזיקה החשוך והענקי.
השפלתי את מבטי מבטי והנהנתי לשלילה.
"אבל אני יודעת שככה אתה מרגיש" הוספתי במהירות בשקט.
"אני אוהב אותך" אמר.
"גם אני אוהבת אותך" עניתי.
"היי, ולא משנה כמה יהיה לי קשה..תזכרי שאני תמיד אחשוב עלייך גם כשזה לא נראה ככה" הרים את ראשי בעזרת ידו.
"אני יודעת" אמרתי בשקט.
"ואני יודע שלא טוב לך איתי.. אבל"
"טוב לי איתך!" קטעתי אותו.
"אני נוסע מחר" נאנח.
מחר?
לא עניתי , השפלתי את מבטי..אני לא יכולה לראות את החיים שלי בלעדיו.
"את תסתדרי?" שאל בשקט.
"אתה יודע שאני לא אסתדר…אז למה אתה שואל בכלל?" צעקתי עליו.
"רע לך בגללי, לא רוצה שיהיה לך רע" אמר ודמעה נזלה מעינו.. אף פעם..לא ראיתי אותו בוכה.
"אל תבכה..לא בגללי" אמרתי והדמעות פרצו מעצמן.
"אני אוהב אותך"
חיבקתי אותו.
"גם אני אוהבת אותך, ותמיד אוהב..תמיד" לחשתי לו.
"את תסתדרי בלעדיי, כי הסתדרת גם לפניי" אמר והתנתק ממני.
"אל תעזוב" התחננתי.
"אני חייב"
"אתה לא , אתה עושה טעות..אתה לא מבין שלא רע לי איתך" צעקתי עליו.
"את כל הזמן בוכה!" צעק "בגללי" הוסיף בשקט.
התפרצתי בבכי מטורף, הדמעות לא הפסיקו, הלב שלי נקרע.
יצאתי מחדר המוזיקה..
אולי רע לי בגללו, אבל יהיה לי הרבה יותר רע בלעדיו.