הגלגל מתהפך (פרק 7)

אתם מכירים את הרגע הזה שאין לכם מושג מה לעשות חוץ מלשאר באותה תנוחה בה אתה נמצא? אני לא חושב שיש אדם שלא מכיר את הרגע הזה, אבל אצל רובכם זה כששרים לכם "היום יום הולדת".
אני באמת לא יודע מה לעשות עם עצמי, האם אני צריך לקום וללכת או פשוט להישאר ולראות מה יקרה.
"קלואי." לפתע קול הנערה העיר אותי מההלם ששקעתי בו.
"מה?" שאלתי מבולבל.
"השם שלי הוא קלואי." היא חייכה חיוך קטן והושיטה לי את ידה.
"ניק," אמרתי לה והושטתי את ידי גם כן. "אני צריך ללכת." קמתי משם מהר לא נותן לה להגיד עוד משהו אשר יסבך אותי.
הגעתי לחדרי כשאני נשכב על המיטה מתנשם,לא רציתי שאנשים יכירו את החלק הזה בי. רציתי לשמור אותו לעצמי, כשאני לא נותן לאפחד להציץ בו. אבל אז היא הופיע, היא גרמה לי להראות את החלק הזה שבי. באותו רגע שגליתי לעוד כמה אנשים את אותו חלק הרגשתי פחד.
"לא היית צריך לברוח ככה." שמעתי קול מוכר.
"תעזבי אותי לא בא לי לדבר," אמרתי לה מנסה לגרש אותה מהחדר.
"נו זה לא היה כל כך נורא נכון?" היא התיישבה לידי בקלילות.
"זה היה הרבה יותר גרוע," אמרתי, מתיישב גם כן.
היא צחקה צחוק קליל וקטן, "אתה צוחק נכון? כי זה היה אחד הדברים יש לך סיכוי לא רע להיות זמר."
"אני לא מעוניין," אמרתי לה בכעס.
"טוב זה חבל, כי יכולות להיות לך הרבה מעריצות כמו ג'סטין ביבר," היא אמרה לי כשהיא מרימה את גבותיה בצחוק.
"אני מסתפק בך בתור מעריצה," אמרתי כשעל פני חיוך שטני.
"חוצפן!" היא צחקה ודחפה אותי. "ידידים?" היא שאלה אותי לפתע.
"ידידים" אמרתי אחריה עם חיוך גדול.
"ככה אתה נוטש אותי אחי?" לפתע צץ ריק מפתח החדר.
"ריק! לא אין סיכוי אתה האחד והיחיד," צחקתי והכרתי בינו לבין קלואי.
"ידעת שהחבר של שר?" לפתע קלואי שאלה את ריק.
"ברור," אמר כמובן מאליו. התפלאתי כי אף פעם לא סיפרתי לו על זה.
"מאיפה את יודע?" שאלתי אותו מופתע.
"אתה שר במקלחת אחי, תגידי קלואי בה לך לצאת איתי לאכול משהו?" אמר ריק בקלילות יתרה מדי לטעמי.
"ברור רוצה עכשיו?" שאלה אותו קלואי מחייכת חיוך מושלם.
"נהדר בואי," אמר לה ולקח את ידה.
"תודה על הנטישה שלכם באמת,"אמרתי נפגע. באמת לא אכפת לי שיהיו ביחד אבל למה לנטוש אותי?
"נחזור עוד מעט אל תדאג," אמר לי ריק ושניהם נעלמו מהחדר.
"אל תדאג יהיו לך עוד חברים להסתובב איתם." ראיתי את 'דודי' נכנס לחדר. עדין קשה לי להתרגל לזה שיש לי דוד.
"שלום גם לך," אמרתי, נאנח.
"סידרתי לך שחרור מהבית חולים כבר היום, קח תתלבש." הוא זרק אלי בגדים נקיים וחדשים.
נכנסתי למקלחת והתלבשתי בבגדים שהוא נתן לי, חולצת וי לבנה ומכנס ג'ינס משופשף. לא טרחתי להסתכל במראה ולראות כמה אני נראה רע, כי ידעתי.
יצאתי מהמקלחת רואה את דודי מחכה לי בפתח החדר.
"יאללה בוא, נזוז," אמר לי מסמן לי ללכת אחריו.
הגענו החוצה ובחוץ חיכתה לנו לימוזינה לבנה וגדולה, מה שהשאיר אותי בפה פעור.
"אתה צוחק עלי או מה?" דרשתי לדעת.
"פשוט תכנס הסברים בפנים." דודי משך אותי פנימה והלימוזינה התחילה לנסוע.
"אז אתה יכול להסביר לי את זה בבקשה," אמרתי מנסה להבין מה קורה.
"חשבתי שניחשת טוב, אני ג'ק ג'ונסון יותר מובן?" שאל אותי ולבי צנח מטה לעט לעט.
לא ידעתי כמה חיי יכולים להשתנות, אבל לא רציתי שהם השתנו עד כדי כך, שאני אגלה שיש לי דוד מפורסם.
אז עכשיו אני פשוט מנסה לחשוב איך בכלל הגעתי לזה…