מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 48

~~~נקודת המבט של דניאל~~~

ישבנו כולנו שפוכים בסלון, השעה בערך שתיים בלילה ועוד לא הגענו לצרפת. הייתי דיי עיפה אבל לא הצלחתי לישון באוטובוס, וככה גם השאר. כולנו ישבנו שפוכים ומשעוממים בסלון, כל אחד עוד שנייה נרדם על השני בזמן שהטלוויזיה פתוחה על ערוצים משעממים. "כל כך….. משעמם…" אביה תלוננה כששכבה משועממת לצד זאיין. מרוב שהיינו עייפים אפילו לא שמנו לב בכלל למיקומי הישבה שלנו. לא היה לנו בכלל אכפת. התחילו להיות ברקים ורעמים וסופה התקרבה. "הסופה מתחילה" הארי הזהיר כשחיבק את אלה קרוב יותר אליו והם ישבו מחובקים. "אני רעב" נייל לא אמר משהו חדש. "האמת שגם אני" אוליב הוסיפה כשהסתכלה על הבטן שלה. "גם אני" זאיין הוסיף. "איך אתם יכולים להיות רעבים בשתיים וחצי בלילה?" לואי אמר כשיש לידי בחלק שלו על הספה הזוגית הזאת. "לא יודע האמת שגם אני רעב" הארי אמר ואלה ואביה גם הן הסכימו איתם. "לא יודע מה איתכם אבל אני מתאפק לשירותים כבר חצי שעה" ליאם אמר ומיהר לשירותים. "אז למה לא הלכת עד עכשיו?" שאלתי אותו. "לא יודע אני עצלן" הוא אמר ורץ לשירותים. "טוב אני במטבח" הארי אמר וקם לא בלי שלקח איתו את אלה. לאט לאט כולם התחילו לקום למטבח אבל אני הייתי כל כך עייפה שבכלל לא שמתי לב. עד שלבסוף הבנתי שאני ולואי נשארנו לבד באיזור הסלון. יופי כאילו שלא מספיק רע שאנחנו יושבים על אותה ספה. פתאום רעם ממש חזק נשמע וקפצתי מהמקום שלי מהבהלה לפני שגשם חזק התחיל לרדת. לואי התחיל לצחוק עלי צחוק שקט וקטן וישר הסתכלתי עליו עם המבט ה-'מצחיק מאוד' שלי. "סליחה… פשוט נזכרתי ש– לא משנה.." הוא התחיל להגיד אבל הפסיק באמצע. "מה? במה זכרת?" שאלתי אותו כי אני שונאת שמתחילים לספר משהו ואז מפסיקים באמצע. באמת שאין בנאדם שזה לא מחרפן אותו. "סתם… אני זוכר שלפני חמישה חודשים שישנו אצלי בחדר והייתה סופת רעמים בדיוק כזאתי אז היית כל כך מפחדת שהיית מחבקת אותי חזק כל הלילה ולא היית מוכנה לתת לי ללכת עד הבוקר" הוא גרם ללב שלי להתחיל למהר בדפיקות כשחייך מהמחשבה לעצמו. ניזכרתי ביום הזה כשהוא הזכיר אותו וניזכרתי איך הוא הרגיע אותי. מאז שאני ילדה קטנה אני מפחדת מברקים ורעמים. אני פשוט לא יכולה שלא לקפוץ כל פעם כשאני שומעת את זה. "כן אני זוכרת שרצית לרדת לשתות כוס מים ולא הסכמתי לך ללכת" צחקנו על המחשבה עד שניזכרתי עם מי אני מדברת וצוחקת ולאט לאט הצחוק שלי ירד. "חשבתי שאמרת שאנחנו צריכים לשכוח מהעבר" אמרתי כשניזכרתי בשיחה שלנו בברזיל.

הוא פתאום השתתק ולא ידע מה להגיד. "אהה…. כן… את צודקת" הוא אמר -משהו שלא ציפיתי שהוא יגיד ונאנחתי כשנרגעתי אחורה על הספה שלי. הנחתי את הראש שלי על הידית של הספה ונרגעתי לתוכה. פתאום הרגשתי את הדמות של לואי מעלי והיינו ממש קרובים אחד לשני ולא הבנתי מה קורה כאן. "מה אתה עושה?" שאלתי בשקט מוודאת שהוא לא מתכוון לעשות איזה שטות שתבוא אחר כך כאב הלב שלי ולא שלו. הראשים שלנו היו ממש קרובים והוא כבר ממש עבר לחצי שלי בסלון כשהסתכלנו אחד לשנייה עמוק בתוך העיניים. "לוקח את הפלאפון שלי" הוא לחש בשקט ויכולתי להרגיש את הנשימות שלו. הבנתי שהפלאפון שלו היה על המשענת של הצד שלי והוא הושיט יד כשהגופות שלנו היו צמודים אחד לשני. הרגשתי את הנשימות שלו עלי והרחתי את הריח המוכר שלו עולה על כולי. אפילו השפתיים שלנו כבר כמעט התחכחו והוא לא עזב לי את העיניים לשנייה. בבת אחת כשהוא תפס את הפלאפון שלו עם היד הוא זרק את עצמו אחורה לחצי שלו על הספה. כאילו כלום וישר מיהר להתעסק עם הפאלפון שלו. הלב שלי דפק חזק כשכל זה נגמר וקמתי למטבח.

"תגידו לאן אנחנו נוסעים בכלל?" אביה שאלה כשהתישבתי לידם בשולחן. "צרפת" הארי אמר תוך כדי שנתן ביס מהתפוח שלו מיד לפני שנתן גם לאלה ביס שישבה עליו בכיסא של השלוחן.
"צרפת?? אתם מתכוונים פריז צרפת??" אביה שאלה כשקמה מהכיסא. "כן, למה?" נייל שאל אותה.
"אמא שלי גרה שם! אומיגאד אני לא מאמינה לא ראיתי אותה שנים! אני חייבת לדבר איתה!" היא אמרה כהלכה לקחת את הפלאפון שלה וזאיין הלך ביחד איתה כנראה גם רוצה לשמוע את השיחה.
ישבנו כולנו משתעממים במטבח בסופת רעמים מחכים שכבר נגיע למלון.