המסע בעקבות פאן – פרק 4: קניבלים, ותופסים אותי שוב
אכלתי את הסלט ופחית הדיאט קולה (כן, את הפחית עצמה) שלקחתי לארוחת הבוקר. את הארוחה אוכלים במזנון. המזנון הוא חדר גדול ומרווח, ובתוכו היו שולחנות עגלגלים פזורים בסדר שיצר תבניות של מעוינים. היה בר בפינה השמאלית של החדר, ובדלפק היו מגוון מזונות: מסלט יווני ועד לצלי בקר מתובל היטב. כבר מזמן הבנתי שאין טעם לנסות לברוח, וכי המקום מוקף מגננות קסומות שאיני מסוגל לפרוץ. האמת, התחלתי להתרגל לחיים הטובים פה, לאוכל העשיר ולמקומות הבילוי. אבל תמיד בירכתי מוחי קיננה המחשבה על פאן. לא רציתי לוותר, אבל מנגד גם לא יכולתי לברוח. סיימתי את הארוחה המשביעה ויצאתי מהמזנון. לא אהבתי את הרעש התמידי ששרר שם כבדרך קבע. בקזינו הזה שהו יצורים קסומים אחרים, סאטירים, נימפות ואפילו חדי קרן באורווה הקסומה. אני כל הזמן קורא את המכתב שאמר לי ללכת לקזינו הזה, מנסה למצוא משהו שיעיד על מישהו מוכר.
אתה כזה אידיוט, חשבתי לעצמי, באמת נפלת שוב פעם למלכודת הזאת?! אתה אפס. אם פרסי ואנבת' היו כאן, זה בטח לא היה קורה.
פרסי ואנבת'. כמה שהתגעגעתי אל שניהם. המחשבה עליהם גרמה לי לרצות לברוח, אבל איך? בלי משים הגעתי בחזרה לחדרי. נשכבתי על מיטת הנוצות הרכה ובלי לדעת מאיפה הגיעה התשישות הנוראה הזו, נרדמתי.
"גרובר? גרובר, מה קורה לך?!" שאלה אנבת' בכעס. פלומה מהשיער הבלונדיני המתולתל שלה השתחררה מהקוקו שלה ונפלה על פניה, שהתעוותו בזעם. "איך לעזאזל זה קרה? למה אתה ממשיך לעמוד כאן כמו דביל?!"
"מ-מה? איך- מה- על מה את מדברת? איך הגעת לכאן?" שמתי לב שאנחנו נמצאים ברחבת הריקודים בקזינו. על הרצפה היו מרצפות שהבהבו בצבעים שונים, המוזיקה רעמה עד שהרגשתי שהיא נובעת ממש מתוכי, ויצורים שיכורים רקדו על הרחבה כאחוזי דיבוק.
"גרובר, תפסיק לשחק משחקים," הקול הזה הקפיץ אותי ממקומי, ופרסי המשיך בדבריו. "אתה יודע שלא נוכל להמשיך לגונן עלייך לנצח. מתישהו תאלץ להתמודד עם הדברים לבד. אז קום כבר, אין לך איזה אל להציל?" חיוך קל התפשט על פניו, אך נמוג במהרה כשאנבת' נעצה בו מבט זועם.
"מוח אצה מתכוון להגיד שאין לך זמן, ושאתה צריך להמשיך להתקדם." היא נאנחה כצפוי ממנה וצבטה את פרסי בזרועו.
"אווה.." מלמל ושפשף את העור שהספיק להאדים.
"תתעורר, סאטיר!" צעקו שניהם יחדיו, והעולם נבלע בחשכה.
זיעה קרה נטפה במורד רקותיי, והתנשפתי בכבדות. המיטה הייתה מבולגנת והכרית נפלה לרצפה כשהתעוררתי בבהלה.
"זה היה רק חלום.." לחשתי בניסיון להרגיע את עצמי, אבל ידעתי שפרסי ואנבת' צדקו. אני מוכרח לברוח מכאן, ולהמשיך במסע בעקבות פאן, אל הפרא. ואז, לפתע, רעידה אדירה זעזעה את הרצפה, אגרטל הפרחים צנח ארצה ונשבר לרסיסים, החלונות נסדקו והמזרן של המיטה קרס אל תוך עצמו, וכעבור רגעים מצאתי את עצמי על הרצפה הקרה מתחת למיטה, שברי עץ חתכו את עורי, המזרן חציו על הרצפה חציו על קרשי המיטה הרופפים. צווחתי, מיהרתי להתגלגל אל מחוץ למיטה ונעמדתי במהירות. אנקות נשמעו מחוץ לדלת העבה, וכשפתחתי אותה ראיתי את חדי הקרן מהאורווה רצים בצהלות פחד.
איך הם הגיעו לכאן? שאלתי בלבי הפועם בעוצמה, והתשובה המחרידה התגלתה לנגד עיניי. איש שרירי, שלבש חצאית עור בצבע קלף ושריון חזה הסתער על חדי הקרן. שערו הסבוך, המטונף והשחור התבדר אחריו, וחבטות רגליו במגפיים המשוריינים הרעידו את הרצפה. אפו היה נפוח ואדום, וכאשר צרח ונופף בנבוט שלו ניתן היה להבחין בשיניים החסרות בלסתו התחתונה. הוא רדף אחרי חדי הקרן, וכלל לא שם לב אליי. כשפנה למסדרון אחר בעקבות הסוסים בעלי הקרן, התגנבתי החוצה וירדתי במורד המדרגות, ישר אל תוך ההמולה ששררה באולם הכניסה של הקזינו. אישה בעלת עור ירוק וניבים צעקה והתנגשה בי, אך הזדרזה לברוח מבלי להתנצל. סאטירים קפצו על פרסותיהם והתנגשו אחד בשני. אנשים נוספים שדמו במלבושם לענק השעיר מלמעלה רדפו אחריהם, מנופפים בנשקים שונים ומחרידים. בתוך ההמולה שמעתי אחד מהם צורח: "השמידו את הקזינו! שחררו את אחינו הכלואים!"
אחינו הכלואים? להשמיד קזינו? מה קורה כאן, לכל הרוחות והשדים?!
אבל אז הבנתי מה עליי לעשות. ניצלתי את ההמון המבוהל וההמולה וצעדתי בזהירות אל עבר דלת הכניסה, על אף שהדלת עצמה נתלשה מציריה והושלכה הצידה, מרוסקת, ובכניסה נפער חור גדול כאילו מישהו התנגש בקיר ונכנס פנימה. אם הם נכנסו, סימן שההגנות נוטרלו. ואם יהיה לי מספיק זמן, אולי אצליח לברוח..
רצתי אל החור הפעור לרווחה, ויצאתי דרכו לחופשי.
יד גדולה ומחוספסת אחזה בחולצתי והרימה אותי אל גובה עיניו של איש מכוער, שהביט בי במבט רצחני ולחש: "תפסנו אותך.."
תגובות (0)