איזה עולם דפוק.

"איזה רגע דפוק.
ועולם דפוק.
ואיזה אנשים דפוקים.
ושקרים מוזרים ולבבות שבורים ואיזה… איזה רגע דפוק." היא ממלמלת ומטיחה את ראשה בשולחן.
"זה כאב?" הוא שואל ומחייך בזהירות, מודע למצב העדין שבו היא נמצאת.
"שנפלתי מגן עדן?" היא מתבדחת במרירות.
"שדפקת את הראש שלך בשולחן."
"אה. זה." היא ממלמלת ודופקת את ראשה שוב בשולחן.
"כן. זה."
"זה?" היא שואלת ודופקת את ראשה בשולחן.
"אוקיי, אני נכנע, הגרסה של הגן עדן עדיפה."
היא מחייכת ומתרוממת מכסא העץ, נעמדת מאחוריו – הוא ישוב על כיסא, כך שהיא יותר גבוהה ממנו.
היא נעמדת על קצות אצבעותיה ומעקלת את גבה קדימה, כך שפניה נמצאים מול פניו – הפוך.
שערותיה נופלות במטר ניצוצות, והוא מלפף קווצת שיערות סביב אצבעו.
"תנשק אותי כבר." היא ממלמלת, והוא שומע להוראתה.
הוא מנשק אותה.
"אז,"הוא שואל כשהם מתנתקים לבסוף, "זה כאב?"
"כשדפקתי את הראש בשולחן?"
"לא. כשנפלת מגן עדן." הוא אומר והיא עדיין הפוכה, אך אז חוזרת למצבה הנורמאלי ומושכת אותו אחרי לספה.
היא מפילה אותו על הספה השחורה ואז נשכבת לצידו.
"אה, זה."