חומת לבנים

היא הסבה מבטה, סוקרת אחר כל לבנה ולבנה ישנה ומאובקת לאותה החומה המוכרת, סוקרת אחר כל פיסת טחב, אחר כל זקיק זעיר ונטול חיים, אחר כל תזוזה ואף המועטה ביותר. נמלה העושה דרכה למורדו, ולגבה הדקיק פיסת לחם רחבה, אשר נדמתה כאוחזת מעטפת שוקולד רכה.
היא נשמה עמוקות, שואפת אוויר שעות הערביים הצלול עמוקות, מניחה לתהיות הצפות למחשבתה, ממתינה כי ישוב, ממתינה כי ישוב אל אותו המקום אליו שב כתמיד, כהרגלו.
והנה חלפה לה שעה קלה, והוא אינו שם. ושעות הערביים אינן ערביים עוד, והחשיכה היורדת מלטפת סביבתה, מעניקה רוך אפלולי, מסתורי למדי לאותו הרחוב המוכר, אותו הרחוב בו חלפה זה זמן רב קודם לכן.
"לעזאזל.." חרקה שיניה בזעם, רוקעת ברגלה, קופצת אגרופיה בזעם, משפילה מבטה, עושה דרכה אל עבר אותה חשיכה אפלולית ומוכרת, אותה חשיכה מחבקת, מלטפת. אותה חשיכה מנחמת.
והשעות חולפות להן כהרף עין, הנה הערב נעשה לבוקר, הנה יללת הינשופים המיואשת נעשית לזמזום ציפורים קליל ומאושר, והנה הירח המלא נעשה לשמש הצורמת, והנה מחשבותיה צפות כאין קץ.
היא עשתה דרכה במורד המדרגות, מבטה מושפל וסומק קל עולה וצף לרוחבן של לחיה החיוורות, שעות הלילה הקשות ניכרו לעיניה, שיערה הפרוע נח לגבה בפרעונו, השעות אינן הטיבו עמה.
היא נאנחה עמוקות, אוחזת לידית המקרר ביד רועדת, מותחת זרועה, מחליקה אצבעותיה על גבי משקה קל ומוכר, מושכת ולוגמת בכבדות, עושה דרכה אל עבר דלת הכניסה הגדולה, המלבנית, הכהה בעלת מסגרת המתכת הנהדרת.
היא עטפה באצבעותיה לידיתה, לוחצת מטה ועושה דרכה במורד השביל מרוצף האבנים המוכר, נושמת עמוקות, ולפיה אף ולא מילה אחת בכדי לתאר מצבה הכואב, ההולם לגופה.
והנה הוא כלפניה, וחיוך רחב מרוח על גבי שפתיו וורדרדות, חיוך של אושר, חיוך של שמחה, חיוך המפלח ליבה כסכין קהת להב, מנפץ רגשותיה כליל.
הוא הסב מבטו אל עברה, חיוכו מתעקם קלות, ידו חובקת לכתפי הבחורה לצדו, בהירת השיער החייכנית. הוא נאנח עמוקות והסב מבטו, שב לעיסוקיו.
היא חלפה על פניו כלא רואה, כמתעלמת, אך דמעותיה אין ביכולתה להעלים, ונחיליהן לא מאחרים לבוא, ליצור דרכיהן השבריריות, הרכות כמעט.
הזמן חולף לו כהרף עין, וכעת אינו עוד, כעת נעלם, והיא לגופה שלה לוחשת, מנחמת ומילותיה רכות, הלוא נקטף בטרם עת, ואיננו עוד. הלוא נקטף ועמו פרי אהבתה, הלוא לא נבראו לפיה אותן מילים אחרונות אשר הייתה בכוונתה להניח לשפתיו.
היא שבה בצעדיה הכבדים ככל ערב, אל אותה החומה, סוקרת את קן הנמלים הולך וגדל, ממתינה לו, ונעוריה צפים ונעלמים עם השנים, וחיוכה אינו עוד, וחיוכה טמון לאדמתו, לרגליו.
והנה נשימתה האחרונה, ולצידה ביתה יפת התואר, שיערה הכהה והארוך לוטף לגבה ברכות, ועיניה רכות וגדולות, מחייכות למראה, מחליקה אצבעותיה בשיערה, והנה לו הקץ קרב ובא, ודמותו כדמותו שלו, מחבקת, עוטפת גופה, מושיטה ידה, עזרתה, חיבתה נגלית לעין.
כעת שב חיוכה אל שפתיה, כעת נחה נשמתה בשלום, ותפיפותיה אינן עוד, אך אותה הפעם- הפעם האחרונה, כי ביקרה לחומת הלבנים המוכרת, הוא שב.