This is me, This is you, This is us :) (סיפור על וואן דיירקשן) פרק 5

בנות! כתבתי עוד פרק :)
תודה לכל הקוראות!
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
פרק 5:
הייתה שתיקה. הוא פשוט הסתכל לי בעיניים בלי להגיד דבר. אני כבר לא הרגשתי בנוח והתחלתי להסמיק.
"העיניים שלך כחולות." הוא אמר ולא הוריד את המבט שלו מהעיניים שלי.
"אני יודעת." צחקקתי והוא הסיר את המבט ממני. הייתה שתיקה. רציתי לברוח, להיכנס הביתה ולסגור את הדלת, אבל לא יכולתי סתם לברוח. הרגשתי לא בנוח.
"אומייגד!" נשמע קולה של ברוק מאחורינו. אני חושבת שהפעם הזו הייתה אחת הפעמים ששמחתי שהיא מתערבת בעניינים שלי. היא רצה לכיוון שלי ושל הארי ונעמדה לידי, דוחפת אותי ועומדת מולו.
"שמתי לב שאתה ואחותי התחברתם, אולי תישאר לארוחת ערב?" ברוק הציעה ורציתי לרצוח אותה. חייכתי באי נוחות.
"ברוק," צחקתי צחוק מפוחד "אני בטוחה שהוא עסוק."
"מה כבר יש לו לעשות?" היא שאלה ותקעה בי מבט רצחני. אוף, הנה היא מתחילה שוב אם השטויות שלה. אני לא מאמינה שאני צריכה להיסחב איתה להופעה בערב … ההופעה!
"יש לו הופעה עוד מעט." אמרתי לה והוא הנהן.
"אה … אני צריך ללכת." הוא אמר והלך משם. נכנסתי הביתה בעוד שברוק מאחוריי מייבבת על איך יכולתי להרוס לה את הסיכוי שהארי סטיילס יכנס הביתה. מה שקרה לי ולהארי היה ממש מוזר! התקשרתי ללוסי וסיפרתי לה הכל.
"אין ספק שהוא מאוהב בך." היא אמרה ואני צחקתי במבוכה.
"לא, הוא לא." אמרתי לה בחשש. אין סיכוי שהוא אוהב אותי. הוא מכיר אותי יומיים זה לא יכול להיות. טוב נו, לוסי חושבת שהסרטים אמיתיים ויש אהבה ממבט ראשון ו … שירה! שירה לא מאמינה באהבה ממבט ראשון!
"לוסי אני אדבר איתך אחר כך." אמרתי וניתקתי. התקשרתי לשירה.
"אוהו, לא שמעתי ממך מאז אתמול!" שירה אמרה וצחקה "סתם, מה קורה?" היא שאלה.
"קקרה לי דבר ממש מוזר עם הארי עכשיו." אמרתי לה וצנחתי על המיטה, מביטה בתקרה כאילו היו שם שמיים במקום.
"מה קרה?" היא שאלה וסיפרתי לה כל מה שקרה היום. קיוויתי שהיא תצחק ותגיד שהוא סתם שם לב פתאום לעיניים שלי אבל היא אמרה "נראה לי שהוא מחבב אותך."
"אבל את לא מאמינה באהבה ממבט ראשון!" התעקשתי ורקעתי ברגלי. למה כולם אומרים לי את זה? הוא לא מחבב אותי, וגם אם כן … הוא לא!
"טוב, אם הוא היה רואה אותך וישר מתאהב בך, הייתי אומרת לך שזה שטויות! אבל אתם דיברתם, הוא הכיר אותך טיפה, ואת אותו. זה שונה מאהבה ממבט ראשון." היא הסבירה ואני שכנעתי את עצמי שהם טועים. הם באמת טועים. אין סיכוי שמישהו שיכיר אותי יומיים יתאהב בי. אנחנו לא בסרט קיטשי שהכל יכול לקרות. אנחנו במציאות!
"טוב שירה, תודה." אמרתי לה והיא צחקקה.
"אין על מה. תתקשרי מתי שבא לך!"
"ביי."
"ביי."
המשכתי לשכב על המיטה. לא היה לי כוח לאף אחד או לשום דבר. כולם החלישו אותי שהם אמרו את השטויות האלה. אבל, למה זה מחליש אותי אם אני יודעת שזה לא אמיתי?
הדלת שלי נפתחה. לא היה לי כוח להסתכל מי זה. ידעתי את התשובה. ברוק הופיעה מולי.
"את לא לבושה, הופעה! יש לך חצי שעה." היא אמרה ויצאה החוצה. בלי רצון הלכתי לארון ופתחתי אותו. הסתכלתי על הבגדים שלי. הם היו בסדר גמור.
"ברוק אני לבושה." אמרתי בעייפות. מצאתי את עצמי מפהקת כל שנייה.
"אה … אופס! בגדים זה לא הצד החזק שלך." היא אמרה והסתכלה עליי בפרצוף נגעל. התעלמתי ממנה ויצאתי החוצה מחכה לה.
"היי." נשמע קול מאחוריי. הסתובבתי. זה היה מייק, זה שנפלתי עליו. הוא הלך עם עוד מישהי לצידו, זו הייתה מישהי בעלת שיער שטני חלק עד השכמות בערך ןעיניים חומות כהות. היא לבשה סקיני ג'ינס עם חולצה נופלת שרשום עליה 'dream' בצבע אדום, ונעלי אולסטאר גבוהות בצבע אדום.
"זאת אחותי נועם." הוא אמר וחייכתי אליה.
"טוב אני מוכנה." ברק אמרה ונעמדה לידי.
"לאן אתן הולכות?" מייק שאל אותי וחייך שוב את החיוך הזה שלו.
"להופעה של וואן דיירקשן." נאנחתי אנחת יאוש. הייתי כל כך עייפה.
"כיף לך! אני חולה עליהם!" היא אמרה והיא וברוק התחילו לפתוח בשיחה על החדשות הכי חמות על הבנים.
"היי … נועם? בא לך ללכת להופעה במקומי?" שאלתי אותה והיא כמעט נחנקה ולא הצליחה לנשום.
"את …?" היא שאלה אבל ברוק חטפה את הכרטיס מידי ונתנה לנועם. שניהם מיד נעלמו מזווית העין שלי. נשארנו שם אני ומייק.
"זה היה מוזר." הוא צחקק ואני יחד איתו. אחר כך הייתה שתיקה מביכה לכמה רגעים. הייתי נורא עייפה, והשעה לא הייתה מאוחרת בכלל. היה רק שש בערב. הראש שלי עדיין כאב נורא.
המשכתי לשתוק מבלי להגיד דבר. התחלתי להרגיש סחרחורת, כל העולם הסתובב …
לאט לאט ראיתי שחור …

פתחתי עיניים. מה קרה לי? הראש שלי עדיין כאב. איפה אני? סרקתי את הסביבה ולא זיהיתי את המקום. פשוט היה שם סלון גדול, עם ספות מריפוד אדום. באמצע נעמד שולחן שחור בינוני ועליו פזורים עיתונים. מול הסה הגדולה הייתה טלוויזיה גדולה, ולידה מן מנורה שנראת כמו פנס רחוב.
"מה קרה לי?" מלמלתי לעצמי. לא ידעתי אם יש פה מישהו, כי אף אחד לא היה שם. שמתי לב שאני על הספה, שוכבת.
"התעוררת? נבהלתי שקרה לך משהו." מייק אמר והתיישבתי לאט לאט. הראש עדיין כאב לי כל כך.
"התעלפתי?" שאלתי והוא הושיט לי כוס תה. לקחתי אותה ולגמתי ממנה.
"כן," הוא ענה "מזל שהצלחתי לתפוס אותך, אחרת היית חוטפת מכה בראש." הוא אמר והנחתי את כוס התה על השולחן.
"תודה …" מלמלתי. הצצתי בשעון, השעה הייתה שש וחמישה.
"שימי את זה על הראש, זה יעזור לך." הוא אמר והביא לי מגבת עם מים חמים. שכבתי לאחור ושמתי את זה על הראש.
"תודה שוב." הודתי לו וחייכתי. הוא חייך אליי בחזרה.

-נקודת המבט של הארי-
חיפשתי אותה בקהל. היא לא הייתה שם. או שאולי כן ופשוט לא ראיתי אותה? מי יודע …
אני לא יודע למה אבל לא הפסקתי לחשוב עליה. לואי אומר שאני חולה במה שנקרא 'אהבה' אבל אני לא מאמין לו. אז רק חשבתי שיש לה עיניים יפות … וחיוך … והיא ממש חמודה … אבל זה לא אומר כלום!
"הארי תתלבש כבר, לא נעים לנו לראות אותך בתחתונים." לואי זרק עליי מכנס ולבשתי אותו. היינו מוכנים לשיר את השיר הבא: Back For You. עלינו על הבמה ואני כמעט ולא הייתי מרוכז.
אחרי שסוף סוף ההופעה נגמרה, חזרתי הביתה. הבנים החליטו שבא להם להתנחל אצלי אז ישבנו שם. נייל כמובן, הדלת הראשונה שהוא פתח הייתה של המקרר. אני החלפתי בגדים ואז חזרתי לסלון.
"הארי מצא חברה." ליאם הכריז בשמי.
"מה? לא, אני לא." אמרתי וזרקתי עליו כרית. הבנים האלה חיים בהזיה כל בת שאני פוגשת נהיית חברה שלי.
"שירה סיפרה לרות. אני יודע הכל הרולד, הכל." הוא הדגיש את המילה הכל. ואני קברתי את ראשי בין כפות ידיי ונאנחתי ביאוש.
"ליאם, אני נורא עייף. תעזוב אותי." אמרתי אבל ידעתי שהוא לא ירפה. הם לא ירפו.
"אז בגלל זה לא היית מרוכז בהופעה." זאיין צחק ואני הנדתי בראשי ביאוש. "מי ברת המזל?" הוא שאל והרים את הגבות שלו בצורה מצחיקה.
"אף אחת …" התגוננתי מנסה להוריד אותם ממני.
"אלי." לואי המשיך אם זה. אוף איתם. לפעמים הם כאלה מעצבנים. אבל אולי אני כל כך עצבני כי הם צודקים?
לא, אין סיכוי. אני פששוט אדליק את הטלוויזיה ויראה משהו. ואני אשכח ממנה לגמרי …