משהו חסר על גג העולם.

היא יושבת כאן, על גג העולם, השמלה הלבנה מתעופפת ברוח . הכובע עומד לעוף .
אבל לא אכפת לה .
היא לא זזה ממקומה, מחכה .
למשהו, למישהו .
בוהה כמו מתוך חלום באייפל .
זהו, חלומה התגשם .
היא סוף סוף הגיעה לכאן – העיר הניצחית שלה .
אבל משהו חסר .
משהו ריק בליבה, בעיניה .
משהו שחור .
בחלומה היא הייתה כאן, ישובה על מול האייפל, בשמלה לבנה, כובע, כפפות, מלכותית .
אבל היה עוד משהו ….
ואז היא ידעה .
בחלומה,היה שם מישהו איתה .
הוא אחז בידה, אהב אותה .
דמעה חמה טיפטפה באיטיות על לחייה .
לא . היא לא בוכה .
זה לא משנה , היא הבטיחה לעצמה שלא תבכה בגלל דבר טיפשי שכזה .
אבל אי אפשר להבטיח דבר כזה . מסתבר .
אפשר רק לחכות, שזה ייגמר . הדבר האנושי הזה .
הוא עף .
הכובע .
והיא עדיין בכתה .
בוכה את נשמתה, על הבדידות הזו, לא כך דמיינה את פריז .
היא דמיינה עיר שוקקת חיים .
לא שוקקת חיים בשביל כולם – שוקקת חיים בשבילה .
זהו .
היא נשברה .
התקפלה על הבטון, והתייפחה .
זהו, שום דבר לא יכול להעיר אותה .
לעודד .
היא זקוקה רק לדבר אחד –
דבר אחד, שאי אפשר בלעדיו .
היא זקוקה לאהבה .
הוא ניגש אליה, והרים לזרועותיו את הדמות המכודררת לכדור מתגונן .
הוא אוהב אותה כל כך כל כך . והיא לא יודעת …
היא הורמה, וחיבקה אותו .
היא אוהבת אותו כל כך כל כך . והוא לא יודע …
הוא נשק לה .
בעדינות, באהבה .
מה שחיכתה לו כל הזמן הזה, היה כאן . מולה .
ועכשיו הוא אוהב אותה בחזרה .
היא צחקה .
וכך הם עמדו, מחובקים, אוהבים, בעיר הזאת – השוקקת חיים .