אבודים – פרק 18 -׳ המולות ׳

-נקודת מבט רונה סמית׳-

לא יכלתי לקום או לצאת מהמחסה הקטן בו הייתי , לא יכלתי לזוז או להניע את גופי באיזה שהיא דרך , לא יכלתי לנשום כראוי בלי שיבבות בכי יפלטו מבעד לשפתיי .
לפני עשרה ימים איבדתי כול תחושה .
לפני עשרה ימים איבדתי חלק כול כך גדול מהלב שלי אם לא את כולו .
לפני עשרה ימים ליבי התפרק למיליוני חתיכות קטנות שלעולם לא יחזרו .
לפני עשרה ימים איבדתי את אהבת חיי .
לא יכלתי לעשות כלום , לא לקום ממקומי ולצאת מהמחסה , לא לעשות משהו עם עצמי ולשבת עם השאר , פשוט לא יכלתי להניע את גופי ולעשות משהו , לא יכולתי לעשות כלום .
דמעות לא מאחרות להגיע ושוטפות את פניי הבהירות , לבי שבור אך בכול זאת פועם , פועם בכאב .
ומנגינה צורמת חוזרת באוזני שוב ושוב , אותה מנגינה שחזרה על עצמה באוזניי עשרה ימים מאז שהכול קרה .
כמו תקליט שבור , החוזר על אותו הקטע שוב ושוב .
הוא מת.
הוא מת.
הוא מת.
הוא מת.
הוא מת.
הוא מת.
הוא מת.
מנגינה מציקה וצורמת שלא נותנת ללבי השבור והמפורק הפועם בכאב מנוח .
שמעתי רעשים מבחוץ , צעקות והמולות ששגעו אותי מלהתאבל בשקט .
זה לא ההמולות שיש בדרך כלל , שאחרי רגע מסויים של צעקות הם שותקים , הצעקות האלה לא פסקו .
סוף סוף אחרי זמן ארוך שישבתי באותה הפוזה קמתי ממקומי ויצאתי מהמחסה .
קרני השמש פגעו בראשי איך שיצאתי גורמת לסחרחורת קלה לפעום בשקט ברקותיי , צעדתי ברגליי הכושלות אל עבר ההמולה ליד המדורה הגדולה והקבוע שבקצה המחנה .
לוק וקמרון התווכחו בקולי קולות , צעקו , קללו גם פה ושם , ריאון ואפריל האחיות רופאות האלה ניסו להפריד בניהם , התחננו אליהם שיפסיקו לריב .
״מה קורה פה ?״ שאלתי בשקט כשהתקרבתי אל ההמולה , כולם השתתקו והביטו אלי בשוק חצי מזועזעים שסוף סוף יצאתי מהמחסה שלי ודיברתי איתם .
ריאון היא הראשונה שהתנערה מהשוק ופצתה את פיה , ״אנחנו רוצים לארגן משלחת שתלך לחפש על האי משהו שיעזור לנו להיחלץ מהאי הזה״ אמרה ריאון בקולה נשמע חשש מסויים ספק אם היא מתכוונת למשלחת ספק לכך שימצאו משהו על האי .
״אני חושב שזה רעיון גרוע״ פצה את פיו לבסוף קמרון וחזר להביט בלוק שנראה מיואש מכול ההמולות שיצרו .
״אתה לא חייב לבוא קמרון , רק מי שרוצה !״ אמר לוק קולו עולה באוקטבה ומבעד לקולו נשמעה גם נימה כועסת וארסית .
״מאריסו הזאת וההם שהלכו לחפש על האי לא חזרו! מה זה אומר לך? , הם בטח מתים מהשד יודע מה יש על האי הזה, ראית אפילו את מריה הכיש נחש ולמזלה הוא לא היה ארסי אחרת הייתה מתה!״ אמר קמרון ממשיך לדבוק בדעה שלו שלא צריך לצאת לחיפושים על האי.
״אני חושבת שזה רעיון טוב , חוץ מזה יש לכם נשקים״ אמרתי להם במשיכת כתפיים שוב מופתעים שאני מדברת וזזה לשם שינוי משהייתי כול הזמן במחסה שלי בלי לצאת משם .
״אני עם רונה , מי שרוצה מוזמן לבוא , מי שלא רוצה שישאר כאן על החוף״ אמר לוק עם חיוך מרוצה לקמרון , ריאון הנהנה אבל ראיתי על פנייה של אפריל שהרעיון לא מוצא חן בעיניה .
״אז אני , מריה , ראיין וריאון נצא לסייר על האי , מי שרוצה להצטרף מוזמן״ אמר לוק כשהוא בא ללכת , ״רגע , אני יכולה לבוא?״ שאלתי אותו , שוב הם ניראו המומים , קודם בגלל שסוף סוף יצאתי מהמחסה ודיברתי ובגלל שהצעתי את עצמי עכשיו לצאת איתם למשלחת .
״אמ.. אם את רוצה , כן בטח״ אמר לוק מושך בכתפיו בהתחלה היסס , חייכתי אליו חצי חיוך מזויף חצי חיוך אדיש ומרוצה .
לפחות אם אני יצא מהאי הזה הכאב יפחת , אני לא אצטרך להמשיך לראות את גוף המטוס שחצי ממנו נבלע במים , לראות את הסיבה למה אנחנו על האי הזה ולמה קנדל בעלי היקר מת .
רק המחשבות עליו גרמו לחולשה בברכי אבל עצרתי את עצמי מליפול בריפיון על החול הבהיר למולם .
ההמולה התפזרה לאט לאט וגם אני צעדתי ברגליים כושלות אל עבר המחסה שלי , בחזרה לפינת המפלט שלי , במקום בו אני יכולה לבכות וליפול מחולשה וכאב.