ספר לי סיפור- פרק שני

ספר לי סיפור- פרק שני

כפי שאביה הבטיח, אֵסְמִי לא יכלה לעזוב את הבית עד שימלאו לה שמונה עשרה שנה. עם כל יום שעבר, היא הרגישה את תחושת האכזבה כלפיו, העין אביה לא מודע לכך שהוא רק מעכב אותה בעקשנותו?
סיום הלימודים הגיע ועמו הרגשנות, שתיים עשרה שנות לימודים עברו, זהו, התלמידים עוזבים את המסגרת החינוכית ששימשה להם ככנף מגוננת ומקור חינוך וקביעות. אסמי הייתה מאושרת מהישגיה, אך עם זאת, לא משה ממוחה המחשבה כי עדיין אין כיוון לחייה. "רק אם אצליח להיות כתבת בנשיונל גיאוגרפיק," נאנחה אחרי גמר מסיבת הסיום של בית הספר.
השבוע הראשון היה קשה יותר מכל, כל תלמיד לשעבר פונה לדרכו, בוחר את המכללה שלו, את עיסוקיו ביום-יום, עם אלו חברים יישאר בקשר ועם אלו לא.
"אסמי?" היא שמעה את קולה של דפני כשענתה למכשירה הנייד אשר היה מונח על שידת העץ.
"כן," אמרה כשהביטה ברחבי חדרה החשוך, אסמי בדיוק חשבה כיצד תתחיל את מסעה.
"את רוצה לצאת היום?" שאלה אותה בחביבות.
"אני לא חושבת," ענתה אסמי בקרירות.
"למה לא?" שאלה דפני והמשיכה, "נגמר הבית ספר, אנחנו חופשיות, אפשר לצאת לטיול באופניים, בפארק, סתם לשבת איפה שהוא ולצחוק,"
"אני לא יכולה היום,"
"גם אתמול לא יכולת," אסמי יכלה לחוש בעוקצנות בדבריה של דפני.
"אני מצטערת, אני פשוט עסוקה עכשיו, אדבר אתך אחרי זה?"
"בי," מלמלה דפני והשיחה נותקה.
במבט מהצד, ניכר היה כי אסמי נותרה לבדה וגם מי שמנסה להתקרב, מורחק על ידה. עצה קטנה? לא כך פותחים את חיי הבגרות, בוודאי כשנגזר עלייך לשבת חודש בבית ללא כל מעש.
כהרגלה, אסמי פנתה לחשוב שוב על מסעה העתידי. היא רצתה להראות להוריה שהיא באמת יכולה להצליח במקצוע המדובר ועוד יותר, היא רצתה לספק את עצמה, לעשות כרצונה, לגלות תגליות מפתיעות ולהביא לידי ביטוי את דמותה. הוריה לא הבינו אותה, גם לא עכשיו כאשר עבר שבוע מאז אותה שיחה ואחרי שסיימה את לימודיה. היא הרגישה שהם חונקים אותה, כולאים אותה מלעשות, או אפילו לדמיין, את מה שהיא באמת רוצה להיות.
"הדבר הראשון שאני צריכה כדי להתחיל את המסע שלי הוא דפדוף בחוברות נשיונל גיאוגרפיק שלי", היא חשבה לעצמה. אסמי פתחה אחת מהחוברות שהיו מונחות לידה באקראיות. תחילה היא דפדפה בה, ואחרי כן נשאבה לתוכן והחלה לקרוא בעניין, עוקבת אחרי כל שורה. לפתע, נתקלה בקטע מעניין: " לאחרונה התגלה אי פורה באזור הקוטב הצפוני. הדבר נדיר מאוד, בשל מזג האוויר הקפוא באזור… אף נפש חיה לא דרכה באזור…" נשימתה נעצרה לרגע. היא ידעה שזאת ההזדמנות שלה לעשות מה שתמיד יחלה לו. היא הרכינה את ראשה עד לתחתית הכתבה, שם הייתה מפה של אזור הקוטב הצפוני, עם עיגול אדום מסביב לאזור האי. בעיניים נוצצות, אסמי קרעה את אותה הכתבה מחוברת הנשיונל גיאוגרפיק ופינתה לדפיה מקום במיטתה העמוסה בבגדיה.
"עכשיו, איך אני מגיעה לשם?" שאלה את עצמה, הרי לא תוכל לבדה, נערה בת שמונה עשרה ללא אישור הוריה, לשוטט בקוטב הצפוני. היא צריכה מטרה, עזרה חיצונית בין אם היא מקרית או לא.
קול קטן בראשה פקד עליה להמשיך לעיין בחוברות העיתון אחר חיפוש המילים "קוטב צפוני"
"קוטב צפוני, המקום הכי לא מומלץ לנפוש בו," לא, אסמי לא מחפשת חופשה אלא יותר משימה.
"אם אתה שונא יצורים פויקילותרמיים המושפעים מהטמפרטורה של הסביבה כמו נחשים ולטאות, הקוטב הצפוני הוא מקום מחייה המושלם בשבילך," מעניין, אבל לא.
"זוכה פרס נובל לחקר הטבע הימי, בסטיאן ארמה, חוקר יווני צעיר, חגג לא מזמן יום הולדת עשרים ושבע, מגיע לריאיון אודות תגליותיו בעיר פירנצה באיטליה, מקומות הריאיון מוגבלים, אך כל אחד מוזמן…'הייתי רוצה כמובן לדבר בפני כל העולם, אך אני יודע שזה לא אפשרי ולכן אצטרך להסתפק בשלושים איש…הייתי רוצה לפרט על שגיליתי, לפתוח את עיני המקשיב, לספר על הקוטב הצפוני המופלא בין היתר…' אמר החוקר בראיונו עמנו…" חיוך קל עלה על שפתיה של אסמי, פרפרים חגו להם בבטנה והיא ידעה שזהו יעדה. הריאיון מובטח להתקיים בעוד חודשיים מספר, לאחר יום הולדתה, שם, יתחיל מסעה.