את או אני?

הפנים הלבנות דביקות ורטובות.
הדמעות זולגות וזולגות,לא יכולות לעצור.
כשהמעשה נעשה,אתה לא יכול להחזיר את הגלגל חזרה.
ובנתיים הדמעות,יורדות ויורדות,
בשטף של רגשות.
אחת מביעה אכזבה,
שנייה מביעה כעס.
שלישית עצב,
רביעית קצת שמחה.
חמישית מביאה איתה את תחושת הנקמה.
שישית עלבון.
רביעית כאב.
שמינית תדהמה.
תשיעית חרטה.
עשירית,למה אני חיה?
וכשהשאלה הזאת מפעפת בכל גופי.אני נהפכת לכלי שבור.לבי מתנפץ.נשארות העיניים,כדי לענות אותי.להסתכל במו עיני איך רסיסי מתפזרים.כיצד גופי נהפך לאפור וחסר תועלת.כיצד אני נשברת.
וגם כשאני חוזרת להיות שלמה,הגוף מתכווץ ונשארת בו שריטה.עמוקה או לא,היא תמיד תהיה שם.
וכל פעם מתווספת עוד אחת.עוד שבר בדרך לסוף.הגוף שרוט וחבול.השאלה הזאת פתאום מקבלת משמעות,אני חיה בשביל כלום!!!החיים לא שווים כלום!!!אני רוצה למות!!!הסכין שנשאר מהתפוח,נראה פתאום כדבר הנפלא בעולם.בצעדים שפתאום נעשים קלילים,במחשבה שפתאום נראית בהירה.המיטה הגדולה,נראית הרבה יותר טוב לבד.מסתכלת החוצה ורואה שהבית ריק.גם האנשים הקרובים לא צריכים אותך יותר.התחושה הלא ברורה מתחזקת,הרצון למות מתחזק גם הוא.הסכין מתקרב לעור,מחשבה צלולה חלקית מזהירה.אך הדמעות מסנוורות.הלהב עוד מילימטר נוגע בעור.הכאב של הלהב חותך בעצמה את העור משכר.את מתמכרת לתחושה שמשכיחה את כל הבעיות.טיפות הדם נוזלות על היד,אדום על גבי לבן,חלקות וברורות.כמו הפתרון.קלות,נוזלות,אך לא חשבת על זה מספיק.הגוף רועד,מפחד או שמחה? השיניים נוקשות מכעס או מאהבה?
זאת חכמה או טיפשות שמפעילות אותך לעשות כך?
את כבר לא יודעת,התחושה הזאת כל כך מדהימה שהיא מערפלת את כל החושים.
ההיגיון כבר נמוג מזמן,נשאר רק את והסכין.העתיד מביע חברות טובה בין שניכם.
הסדין כבר מוכתם כולו.פעם הוא היה לבן,עכשיו הוא אדום.ידך עשוייה חתכים חתכים.
דם רב כבר נזל.
עכשיו זה כבר לא ממש משנה אם זאת את או אני,לכולם יש כאלה רגעים.