אבודים – פרק 17 -׳ רוחות ׳

-נקודת מבט אפריל ג׳ונסון –

״מה זאת אומרת לא נושמת ?! , למה לעזאזל היא לא נושמת?!״ לוק התחיל לצעוק בפאניקה ובכעס שפרצו ממנו בשנייה .
חישפתי עליה סימנים כולשהם , כול דבר שרק יעזור לי לדעת למה לעזאזל היא לא נושמת אבל לא יכלתי לבזבז זמן נוסף יותר ממה שכבר בזבזתי לשווא .
התחלתי לנשים אותה וללחוץ לה על החזה בחוזקה , מנשימה ודופקת לה על החזה בספירה אחורית מחמש עד לאפס.
נגעתי שוב בעורק הראשי של צווארה , מרגישה עכשיו את ליבה פועם יותר מהדופק החלש ממקודם .
עשיתי את השלבים האלה עוד כמה פעמים נוספות לפני שרכנתי לידה מצמידה את אוזני הימנית לפיה ואפה , היא נשמה שוב .
״היא נושמת״ הכרזתי בחצי חיוך שירד מהר בזמן שהתנשמתי בכבדות , ראיתי איך לוק נאנח בהקלה , כאילו הסירו מעל ליבו אבן קשה וכבדה כול כך .
״מה יש לה ? , למה לעזאזל זה קרה?״ שאל אותי לוק מבט כול כך דואג ומבולבל על פניו .
״היא שתתה משהו לא טוב ? , אכלה אולי איזה פרי לא מוכר ?״ שאלתי אותו אבל הוא רק הנהן בשלילה לכול הצעה שעלתה בפי .
הבטתי על הגוף שלה , על הפניים , הצוואר והעורף , הגב והבטן , חייב להיות משהו שגרם לה לאבד את ההכרה , לא לנשום וללבה לפעום בקושי רב .
לפתע הבחנתי לצד הצלעות מעט מעל המותן השמאלית שתי נקודות קטנות ושחורות .
רכנתי והבטתי מקרוב יותר , בוחנת את פשר החורים הקטנים שבקו ישר בניהם רק סנטימטר בודד .
״הכשת נחש״ אמרתי בלי לחשוב פעמיים על הדבר , בבית החולים בסידני היו מגיעים המון אנשים עם הכשות נחש שונות ומגוונות , ארסיות ולא ארסיות .
״אם הנחש שהכיש אותה ארסי?״ שאל לוק הפניקה והכעס שוב מתחילים למלא אותנו והוא מתעצבן מכול רגע שעובר .
״אם הנחש שהכיש אותה היה ארסי היא הייתה מתה במקום , בטח רמת הארסיות של הנחש שהכיש אותה נמוך מאוד״ אמרתי כשהתחלתי לבדוק סימפטומים אחרים כדי לזהות את סוג הנחש , אם בכלל , אי אפשר לדעת מה מסתתר כאן על האי .
הרמתי את אפעפיה לראות את גלגל העין שלה , העין החומה שלה נראתה בסדר גמור , הקרנית לא נפגעה מהארס אין חשש לעיוורון .
זה קרה לי כול כך הרבה פעמים בבית החולים שבסידני , שארס הנחש פגע בקרנית העין ואותו הבן-אדם איבד את ראייתו .
לוק לא הפריע לי להמשיך בבדיקות , מזווית העין הצלחתי להבחין ברעידות שהשתלטו על כול גופו הגדול והשרירי .
לחצתי על נקודה קטנה בצוואר שלה מנסה שוב להרגיש את הדופק שלה , אם הדופק ירד סימן שהמערכת החיסונית שלה עדיין נאבקת עם ארס הנחש ומפסידה , אם הדופק עדיין יציב המערכת החיסונית של מריה מנצחת את הארס .
נשפתי לרווחה , ״הדופק יציב״ מלמלתי בקול מרגישה איך נגולה מלבי אבן , אומנם לא בגודל האבן של לוק , אבל מספיק גדולה כדי שאני אוכל לנשום שוב בקלילות .
״הנחש לא היה כול כך ארסי״ מלמלתי אליו , ״לך תביאי מהמחסה שלי אנטיביוטיקה , אם ריאון התעוררה כבר תגיד לה שתביא לך את זה , היא יודעת איפה זה בדיוק״ אמרתי ללוק והוא מיהר לצאת מהמחסה , נשארתי לבד עם מריה שעדיין חסרת הכרה וענייה סגורות , איך הכיש אותה נחש ואף אחד לא שם לב לכך ? .
׳ בטח הוא זחל לפה בזמן שהיא ישנה הכיש אותה וברח במהירות , כשנחש מכיש סימן שהוא מפוחד והוא רק רוצה להגן על עצמו ׳ עניתי לשאלה של עצמי .
האנטיביוטיקה תעזור למערכת החיסונית של מריה להתגבר על הארס ותנצח במלחמה שלה נגד ארס הנחש .
לוק נכנס בחזרה למחסה , תופס בידו בקבוק לבן ארוך עם פקק כסוף , בידו השנייה מזרק שבקצהו מחט ארוכה ושיפיצית .
הוא הביא לי את האנטיביוטיקה ואת המזרק מתיישב שוב לצד מריה , אוחז בידה ולא מוכן להרפות .
׳לעזאזל למה לי אין אהבה?׳ שאלתי את עצמי , מחשבותיי מהדהדות בקול בתוך מוחי .
הזרקתי לה לעורק הראשי ביד אנטיביוטיקה בכמות מספיקה כדי לנצח את הארס , ״הכול יהיה בסדר , תתן לה לנוח היא תתעורר בקרוב , כמו חדשה״ חייכתי אליו , הוא הנהן , קמתי מקומי פונה אל עבר היציאה מהמחסה , ״תודה אפריל״ שמעתי את קולו הגברי קורא מאחורי , סבבתי אליו את מבטי רגע לפניי שיצאתי וחייכתי אליו במתיקות כאשר אני יוצאת מהמחסה .
צעדתי על החול הבהיר בדרך אל המחסה שלי ושל ריאון , לראות אם היא כבר התעוררה , ואם לא להעיר אותה בכוח .
נכנסתי אל המחסה הלא כול כך גדול והמשותף שלי ושלה, היא שכבה ערה על גבה על פנייה עדיין מבט מטושטש ועייף .
״איך מריה?״ שאלה אותי כשנשכבתי על השמיכה לצידה , כנראה שלוק העיר אותה שלקח את האנטיביוטיקה.
״היא בסדר , למזלנו זה לא היה נחש ארסי״ חייכתי חצי חיוך עדיין מרגישה את האווירה הכיפית שנוצרה בתוכי לאחר שהאבן נגולה מלבי .
״העיקר שהכול בסדר״ אמרה ריאון אפעפיה נלחמים אחד בשני כדי לא להירדם .
״תלכי לישון , אם אני יצטרך אותך או משהו אני כבר יעיר אותך רי'״ אמרתי לריאון בחיוך משתמשת בכינוי שנתתי לה שהיינו ילדות קטנות , אולי בנות 10 תמימות כול כך ועדינות נפש .
״בסדר״ שמעתי אותה ממלמלת , היא התהפכה על הצד שגבה אלי , פחות מכמה דקות קצרות ושמעתי את הנשימות הקצובות שלה מתיישרות .
׳היא נרדמה במהירות׳ חשבתי לעצמי ויצאתי מהמחסה לאחר רגע קל .
התקדמתי אל עבר קו המים , הגלים התנפצו על החול ברכות מלטפות את קרסוליי וגורמות לי להרגיש די טוב עם עצמי .
הרוחות החמות של שעות הבוקר המאוחרות ליטפו את גופי והעיפו את שערי הבלונדיני אחורה על גבי .
הכול קורה כול כך מהר , דברים פה משתנים וקורים בהינד עפעף , תופעות שאני בקושי יכולה להסבירם.
והכי קשה , שהמון מתים , כול כך הרבה מתים אחד אחרי השני , זה קשה לי , לא להצליח להציל אותם הרי מה הטעם להיות בעלת רקע רפואי בלי לדעת לעזור לאנשים פצועים שנאבקים על נשמתם האחרונה .
זה קשה , אבל שורדים , אני חייבת להתרגל לרעיון שאולי ההצלה באמת לא תגיע ותחלץ אותנו מהאי הזה , אני חייבת להתרגל לרעיון שאנחנו רק קבוצה של ניצולים שכנראה עתידה להישאר על האי לנצח .
זה קשה לעיכול , בעיקר כואב לנפש , אבל מתרגלים באיזה שהוא שלב לכול מה שקורה , ומבינים .
מבינים שאנחנו בסך הכול קבוצה של ניצולי התרסקות מטוס , שהתרסקו פה על האי , והחילוץ כמו שזה ניראה לא יגיע לחלצם מן האי .
נאנחתי בשקט , נותנת לקרניים החמות להיספג בעורי בזמן שאני טובעת במחשבותיי על הכול , רוחות עזות סוערות בתוכי , בעוד רוחות קלילות נושבות על עורי ומעיפות את שערי , שוקעת במחשבותיי על כול מה שקרה מאז יום ההתרסקות .