חצאים- פרק 34

אחרי שעצרנו את האוטו השעה הייתה בסביבות ארבע בצהריים. לקחתי את יובל לכיוון הפארק שלי, הפארק שאני אוהבת לקרוא לו הפארק שלי. הוא פארק הילדות שלי. הוא קרוב לבית הספר היסודי שלי. הייתי מבלה בפארק הזה שעות על גבי שעות ואז חוזרת הביתה. הפארק הזה תמיד הרגיע אותי, תמיד נתן לי מנוחה. הייתי באה לשם ומסתכלת על האנשים שמטיילים עם הילדים, על הזקנים שיושבים ומדברים ועל האנשים שבאים עם הכלבים ומשחקים. בכל יום הייתה הרפתקאה חדשה בפארק, הוא אף פעם לא היה נראה כמו ביום שלפניהו. הוא מעולם לא השתנה במראה שלו, אבל התחושה בו מיום ליום השתנתה.
" וואו " אמר יובל.
" אתה הראשון שאני מכירה שאומר וואו על פארק " אמרתי בחיוך כשהידיים שלנו החזיקו אחד בשנייה. " אבל בהחלט וואו, הפארק הזה מדהים ".
" ובחרת להביא אותי לפה למה? " הוא שאל בחיוך.
" כי זה פארק הילדות שלי.. כי רציתי להיות איתך במקום מיוחד. כי זה שבת, בשבת בדרך כלל לא הייתי פה, ואני רוצה לשבור את זה ".
" למה לא היית פה בשבתות? ".
" הפארק הזה לא היה כל כך קרוב לבית שלי, אבל קרוב לבית הספר היסודי שלי. בית הספר הוא שם בפינה " אמרתי והצבעתי לכיוון בית הספר, " אז המקום הזה היה מקום מפלט ".
" ואת זוכרת את הכל? יסודי אני כמעט ושכחתי.. ".
" אני זוכרת המון דברים מפה " אמרתי בחיוך, " אהבתי להיות פה ".
" בואי נשב " הוא אמר והלכתי אחריו לאחד הספסלים. התיישבנו ושמתי את ראשי על כתפו והוא חיבק אותי מאחורה.
" תגיד הכל בסדר? " שאלתי אותו.
" למה את שואלת? " הוא אמר.
" כי אני מרגישה שקרה משהו.. ".
" קרה משהו שאני כרגע לא יכול לדבר עליו, בקשר לעומר, אבל חוץ מזה הכל בסדר. את יודעת.. סתם מחשבות ".
" ואתה רוצה לשתף אותי בהן? " שאלתי בחיוך והרמתי את ראשי כדי להסתכל עליו.
" אני תוהה לגבי העתיד ".
" העתיד? " שאלתי בפליאה.
" העתיד העתיד. העתיד שלנו.. " הוא אמר וחייך אליי. הדהים אותי שהוא מעלה את זה בכזה ביטחון, שהוא יכול לדבר על זה.
" העתיד שלנו ורוד " חייכתי אליו, " אחרי י"ב פשוט ממשיכים עם החיים ".
" איך אני יכול להיות כל כך בטוח במשהו לגבי עתיד שיקרה עוד שנה או שנה ומשהו? כל כך הרבה דברים יכולים להשתנות ".
" אתה מפחד? " שאלתי.
" מאוד " הוא נאנח, " דברים יכולים לקרות שהם לא בשליטה שלנו, נקודות שיכולות להפריע לנו בהתנהגות אחד של השני, ריבים וצעקות, מיליוני דברים שפתאום יכולים לצוץ שהפריעו לנו בעבר וניסינו להדחיק. איך אני יכול להיות עכשיו כל כך בטוח שהעתיד שלנו כזוג הוא לנצח? אנחנו אפילו לא חודש ביחד ואני מדבר כאילו מחר החתונה " הוא אמר בלי צעקות אבל קצת מתוסכל. היה נראה שהמחשובת האלה מציקות לו המון, שהוא חושב עליהן המון. זה הרגיש כאילו יובל במצוקה מסוימת שאני בכלל לא יכולה לפתור.
" יובלי אין לי הרבה מה להגיד על זה " אמרתי וליטפתי לו את הלחי, " כי הדברים והטענות שאתה מעלה הן נכונות, ואני לא יודעת מה העתיד יביא איתו. אני יודעת שאני לא יכולה להפסיק לאהוב אותך, שיש בך משהו כל כך טוב שאני מרגישה שכשאתה לא לידי אני לא מאושרת, זה פשוט ככה. בין פרידה מיום אחד לשני, או בפרידות אחרי פגישה אני מתמלאת בעצבות לכמה רגעים, ואז מזכירה לעצמי שמחר נתראה. בוא ביחד נתנחם בזה שעוברת עלינו כרגע התקופה היפה ביותר בחיים שלנו, ושאנחנו רוצים לשמר אותה עד כמה שניתן לנו ". חייכתי אליו כדי לנסות להקל על ליבו, לנסות להקל על המחשבות שלו. הוא הסתכל עליי בחיוך ועם דמעות קטנות קטנות של התרגשות. הבנתי שהוא רוצה לשמור על התדמית של הגבר שלא בוכה.
" אתה יכול לבכות קצת " אמרתי לו בצחוק וקירבתי את האגודל שלי אל עינו. הוא תפס בידי וקירב אותה ללחיו. הוא התקרב אליי ונישק אותי בנשיקה חלומית.
" אנחנו צריכים לכרות ברית, שלא משנה מה אנחנו נהיה ביחד " הוא אמר.
" אתה לא חושב שמילים חזקות יותר מכל ברית כתובה? שההחלטה שאנחנו מבינים שאנחנו ביחד מספיקה בשביל שנינו? ".
" את כל כך חכמה.. " הוא נאנח בחיוך, " ואני כל כך אוהב אותך ".
" אני אוהבת אותך יותר משאתה אוהב אותי ".
" זה בכלל אפשרי? " הוא התפלא בצחוק ושוב התקרב אליי. אחרי המגע הזה לקחתי אותו לדשא, למקום די מוצל אבל שעדיין אפשר להשקיף ממנו על השמיים. נשארנו אוחזים אחד ביד השני, מסתכלים על השמיים ומנסים למצוא צורות מצחיקות לעננים. אחרי זה עברנו לשחק במשחקי הילדים כשמידי פעם הוא בא והתקרב אליי לחיבוק שלא רציתי לעזוב. הרגשתי בעננים כשאני איתו, תחושה שמעולם לא הייתה לי. המחשבות שלו על הפחד מהעתיד התחילו לתקוף גם אותי אבל ניסיתי לרסן אותן, עדיף ליהנות ממה שעכשיו ולא לדאוג מהעתיד. הדהים אותי כמה הוא השתנה. הוא היה זה שחי את הרגע והוא זה שעכשיו חושב על העתיד. מה? אני עד כדי כך מצליחה לשנות אנשים מן הקצה אל הקצה?