הרוח שנשבה | פרק 2 – חלק 1

פרק 2

"מישל, בוקר טוב חמודה," אמרה אִמה, קסנדרה. "היום זה היום הראשון לתחילת הלימודים".
מישל הסתובבה במיטתה ופקחה את עיניה. "בוקר טוב, אמא." אמרה וקמה לכיוון השירותים.
"הכנתי לך אוכל. כשתסיימי להתארגן רדי למטה ונשב כולנו לאכול. אנחנו מחכים לך." הוסיפה.
"בסדר." ענתה מישל בקול עמום מבעד למים הזורמים.
היא שטפה את פניה והסתכלה בראי. דמותה הרזה השתקפה לפניה והיא יכלה לראות את עיניה הירוקות ושיערה השחור החלק. מתחת לעיניה היו שקיות קטנות, עדות אילמת לכך שלא נרדמה טוב כל כך בלילה. אחיה הקטן ממנה בחמש שנים נדרס לפני כשנה כשהנהג הפוגע עבר ברמזור אדום ולא שם לב לילד הקטן בין האחת עשרה שחצה את הכביש בדרכו חזרה הביתה משיעור הספורט.
אחיה נפצע קשה בראשו והיה מורדם ומונשם. כמעט שנה שלמה שרד אך כעבור תשעה חודשים לא היה בו עוד כוח והוא נפטר בבית החולים. היא קיבלה את זה מאוד קשה כיוון שחשבה שאולי יש סיכוי והוא יצא מזה.
הם היו אחים טובים ואוהבים. אף פעם לא רבו. היא אהבה אותו מאוד והוא כאח קטן כיבד אותה. שניהם אהבו ספורט. היא הייתה מתעמלת קרקע והוא היה משחק בכדורגל.
לאחר שנפטר הפסיקה להתעמל, אך לאחר כשלושה חודשים אמה לקחה אותה לשיחה ואמרה לה שלא טוב שהיא תפסיק לעשות את מה שהיא אוהבת ולכן לאחר שכנועים היא חזרה להתעמל, אך לא בתדירות כמו שהייתה אז.
היא נזכרה באחיה שהיה מבקש ממנה שתבוא לשחק עימו והיא הייתה נענית ברצון. הם היו משחקים יחדיו, רודפים אחרי הכדור ובועטים. לאחר שהתעייפו ישבו שניהם על הדשא וסיפרו, כל אחד בתורו, איך עבר עליהם היום. שניהם אהבו להקשיב אחד לשניה וכשהוא היה מספר לה על מישהו שהרגיז אותו – הייתה מנחמת אותו. גם כשהיא סיפרה לו על חברותיה ומה קרה בבית הספר – היה משתתף עימה ברגשותיה. לא פעם אמר לה שכשהוא יהיה בתיכון אילו דברים הוא יעשה ואיך הוא יענה למי שפוגע בו. רוב הזמן אביהם היה עסוק בעבודתו, אך בחגים ואירועים משמחים הייתה כל משפחתם הקטנה מתאגדת סביב השולחן ומספרת חוויות.
אִמה, שעבדה חצי משרה, הייתה בבית בשעות הבוקר, ובערב הייתה חוזרת הביתה בסביבות השעה שש. אמא שלה עבדה בתור רופאה במרפאה קטנה ופרטית בצפון העיר. היא בחרה לעצמה לעבוד בשעות אחר הצהריים, ובבוקר להיות בבית כדי לסדר אותו. למרות שאביה הציע לאִמה שישכרו עוזרת היא לא רצתה, ותִרצה את החלטתה בכך "שאיך אביא מישהי מבחוץ שאני לא מכירה ואפקיד בידה את המשמורת על ביתנו אהוב?"
מישל יצאה מהשירותים והלכה לכיוון הארון, פותחת אותו ומוציאה ממנו מכנס ג'ינס וחולצה לבנה עם שרוולים קצרים. היא התלבשה במהירות, הברישה את שערה החלק ונתנה לו ליפול על כתפה בחינניות. היא ירדה למטה, לוקחת את תיקה הקטן שהיה מיוחד לימים הראשונים בבית הספר. כשירדה במדרגות היא ראתה את אמה עומדת ומבשלת פנקייקים.
"אני כבר מסיימת ומצטרפת אליכם." אמרה לה. מישל יצאה לבחוץ, לכיוון החצר, וראתה את אביה קורא עיתון. הוא לבש כרגיל חולצה רשמית – שהפעם הייתה בצבע כחול כים – ועניבה.
"בוקר טוב." היא אמרה.
"בוקר טוב חמודה, איך ישנת?" שאל כשהרים את עיניו מן העיתון.
"בסדר." שיקרה.
אביה אולי לא דיבר הרבה אבל הוא הכיר את ילדתו טוב יותר משהכיר את עצמו. הוא הסתכל עליה לכמה רגעים חושב אם כדאי לו להוסיף משהו, אך לבסוף שתק.
מישל שמה לב שכנראה לא שכנעה כל-כך את אביה. היא התיישבה במקומה הקבוע, מול אביה ומזגה לעצמה מיץ תפוזים.
"הנה הפנקייקים," הודיעה קסנדרה בקול רם. "ומארק, שלא תחשוב אפילו על לחסל את הכל בלי להשאיר לנו שום דבר." הוסיפה בחיוך גדול.
מישל השמיעה גיחוך קל ומארק העלה חיוך על שפתיו כשנזכרו כל אחד איך קסנדרה הכינה פנקייקים מקילו קמח ומארק שחזר רעב באותו יום אכל כמעט את הכל כשקסנדרה עלתה למעלה להתקלח. כשהיא חזרה היא לא הבינה לאן נעלמו כל הפנקייקים שטרחה שעות על הכנתן. היא כל-כך כעסה וצעקה לאן נעלמו הפנקייקים ומארק שנבהל מתגובתה רק אמר שהוא אינו יודע. לאחר שנרגעה הוא סיפר לה שהוא אכל אותם ולא ידע שהיא צריכה אותם ליומולדת של אריק.
אריק…
כמה היא הייתה רוצה לראות אותו שוב ולדבר איתו. כמה היא מתגעגעת אליו, מתגעגעת לשמוע את צחוקו המתגלגל, לראות את החיוך היפה שלו ואת עיניו הירוקות. היא במיוחד התגעגעה לכך שתוכל לשוב ולדבר איתו ולספר לו את כל אשר על ליבה.
אבל הוא הלך, עזב אותם ועכשיו משגיח עליהם מלמעלה.

קסנדרה ומארק ששמו לב לפניה של ביתם מישל שהתקדרו, מיהרו לנחמה.
"או, חומד, את יודעת שהוא היה רוצה לראות אותך שמחה." אמרה קסנדרה.
"מישלי, אל תתעצבי, היום יום מיוחד. התחלה חדשה. אנחנו כל הזמן מתגעגעים אליו וזוכרים אותו אבל חייבים להמשיך הלאה." הוסיף מארק.
מישל רק הנהנה בשקט, מחזיקה את הדמעות בפנים לבל יתפרצו והיא תתחיל לבכות.
היא לא רצתה להיות במצב רוח רע ביום הראשון ללימודים אבל היה לה קשה מאוד לא לחשוב על אחיה האהוב.
"בואו נתחיל בארוחה, כבר נהיה מאוחר ואנחנו צריכים להספיק להגיע לעבודה בזמן ואת מישל לבית הספר, נכון?" אמרה קסנדרה.
מישל הסתכלה על אִמה במבט מופתע. "את עובדת בבוקר?" שאלה.
"כן," השיבה קסנדרה "החלטתי שלא יזיק לי קצת לעבוד בבוקר, הרי הבית בין כה וכה נשאר נקי."
מישל ידעה שלאִמה גם היה קשה לאחר מותו של אריק.
כשאריק היה בחיים הוא היה מביא הביתה חברים, היה מלכלך לפעמים את הרצפה בבוץ מנעליו ולא תמיד שומר על הסדר – כמו כל ילד בגילו. לכן אִמה נשארה בבית כדי לסדר אותו ולנקותו לאחר שאריק היה מבלגן.
עכשיו היא הבינה שאמא שלה לא רוצה להישאר מוצפת במחשבות עליו יתר על המידה ולכן רצתה לנקות את הראש על ידי כך שתעסיק את עצמה בעבודה.
קסנדרה העבירה למישל את קערת הפנקייקים ומישל שמה בצלחתה ולאחר מכן העבירה לאביה. היא לקחה את סירופ השוקולד ותוך כדי שהיא שופכת אותו על הפנקייקים חשבה באירוניה על הסמליות של הצבע השחור. צבע שחור מסמל בדרך כלל חושך, פחד, עצב, אובדן, שכול ומוות. אבל בצלחת שלה הצבע השחור נראה מאוד ידידותי- הוא שוקולד. שוקולד מתוק, שמסמל בדרך כלל שמחה ואושר ומהווה הנאה לכל מי שאוכל אותו.
'פרט לאנשים שרוצים להיגמל ממנו ולא מצליחים.' חשבה בבדיחות הדעת.
זה בדיוק מה שאני מרגישה היום, אמרה לעצמה בלב; שמחה מהולה בעצב. 'מעניין אם אי-פעם אצליח להשתחרר מעצבות זו.' הרהרה.

הם סיימו לאכול וקסנדרה מיהרה לאסוף את הכלים המלוכלכים ולהשאירם בכיור.
"חני כבר תשטוף אותם." אמרה.
מישל הסיקה מכך כי היא תהייה העוזרת שלהם בתקופה הקרובה.
מארק נעל את הדלת אחריהם ונכנס למכוניתו. "יום טוב." איחל לאשתו וביתו.
"יום טוב." השיבו לו השתיים, ולפני שנסע מישל התקרבה אליו ונשקה לו על הלחי. "אוהבת אותךָ" אמרה לו.
"גם אני אותךְ". השיב ונסע.
"בואי." אמרה לה קסנדרה, ושתיהן נכנסו לרכב ונסעו.

* * * * *