מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 45

~~~נקודת המבט של דניאל~~~

יצאתי החוצה למפרסת, לא רציתי להתמודד עם המראה הזה של אוליב ולואי ביחד. אוף אני לא מבינה למה זה קורה לי. -אני- זאת שגרמתי את העניין! -אני- לא רוצה לראות אותו בדרך כזאת! -אני- לא אמורה להרגיש ככה… נתתי לרוח להעיף לי את השיער וללטף לי את הפנים כשהסתכלתי על הנוף המדהים של ריו. אני באמת לא רוצה לעזוב את המקום הזה… כל פעם שחשבתי על משהו אחד מצאתי את עצמי מסיימת חושבת על לואי, נאנחת מכך… ברגע ששמעתי שלואי מביא את אוליב איתו הלב שלי נעצר ורציתי להיות בכל מקום, רק לא שם… חיפשתי תירוץ ללכת משם עוד לפני שהם יגיעו, אבל לא מצאתי. למזלי רק לפחות כשהם באו הצלחתי להשתחרר משם. אני צריכה להיות שמחה בשביל לואי שיש לו חברה, ואוליב לא נראת טיפוס רע… אני פשו–

"דניאל" לואי הוציא אותי מהמחשבות שלי. הסתובבתי מהנוף אליו כשהוא עמד מאחורי והסתכל עלי, אבל במהרה חזרתי להסתכל על הנוף. "אני יכול לדבר איתך?" שמעתי רק את הקול שלו. זה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות… "לא" עניתי לו, עדיין כשלא הסתכלתי עליו והוא נאנח. "רק תתני לי לדבר" הוא ביקש כשסובב אותי ככה ששוב הייתי כל הגוף לכיוונו, נשנת על המעקה. "אוקיי" נאנחתי עמוק.
"חשבתי על מה שאמרת ואת צודקת. אני לא רוצה — ~~~~~~~~" כל שאר הדברים שהוא אמר פשוט לא נכנסו לי דרך האוזן. לא התרכזתי ולא הקשבתי, בגלל שלא רציתי. לא רציתי להקשיב לבולשיט שלו וגם לא היה לי כוח לזה… מצאתי את עצמי מרחפת והעיניים שלי מטיילות לכל מיני כיוונים רק לא עליו.
"אלה את מקשיבה לי בכלל??" הוא פתאום הוציא אותי מהמחשבות שלי והעיניים שלי חזרו להיות בריכוז אליו. "לא" אמרתי בכינות והוא נראה מבולבל. "אז תקשיבי! אמרת שתתני לי לד–" עצרתי אותו באמצע כי הוא לגמרי לא הבין נכון. "לא לואי. אמרתי שאתה יכול לדבר איתי, לא אמרתי שאני אקשיב" הוא נאנח אבל ראיתי חיוך קטן קטן מסתתר מתחת לשפתיים שלו. הוא נהנה מכל העניין שאני מתחכמת, הוא תמיד אהב את זה. אבל אני לא עושה את זה בשבילו, אני פשוט באמת לא רציתי להקשיב לו.

"דניאל רק תקשיבי, בבקשה. נדבר על זה לכמה דקות ואז אני מבטיח שאני אעזוב אותך ולא תצטרכי לדבר איתי יותר אם לא תרצי, אוקיי?" הוא אמר ועשיתי את עצמי חושבת לשתי שניות למרות שידעתי כבר את התשובה. "לא" אמרתי והתחלתי ללכת משם. הכי הצחיק אותי שהוא באמת חיכה לתשובה ממני וחשב שאני באמת חושבת על זה. הוא החזיק לי את היד והעביר אותי בחזרה בדיוק לנקודה שבה הייתה, ככה שחזרתי להישען מולו על המעקה. "דניאל, בבקשה… חמש דקות" הוא התחנן. נאנחתי והחלטתי לוותר. "אוקיי.. יש לך חמש דקות" נאנחתי. "אבל את מקשיבה! תבטיחי לי שתקשיבי" הוא בדק אבל הוא לא מבין שלא הייתי במצב. "עברה דקה" אמרתי חסרת סבלנות. "אוקיי אוקיי הבנתי" הוא אמר עם חיוך שכמעט גרם לשלי להעלות אבל ניסיתי להישאר בפוזה רצינית.
"כמו שהתחלתי קודם… אני חושב שאת צודקת, אני לא רוצה לאבד אותך בתור ידידה ואני חושב שמערכת יחסים רק תוביל לזה…" הוא עבר נשנען עם היד שלו על המעקה, נשען קדימה אלי בזמן שאני נשענתי אחורה על המעקה בשקט. "אני מכיר אותך כבר הרבה זמן ואני חושב ששנינו כמו אחים… את יודעת." בתוך תוכי עכשיו לגמרי גילגלתי עיניים, אבל רק מבפנים. "אז המשכתי הלאה… ומצאתי מישהי שאני ממש מחבב ואם תלמדי להכיר אותה תביני שהיא באמת מדהימה. אני חושב שגם לך כדאי לשכוח מהעבר" הוא אמר עכשיו כשנשען ממש קרוב אלי ויכולתי להרגיש את הנשימות שלו. הפנים שלנו היו רק מרחק של סנטימטר מסכן ויכולתי להרגיש את השפתיים שלו מעקצצות על שלי. אני לא יודעת למה אבל מה שהוא אמר היה נשמע בצורה מגרה ומעצבנת… וחוץ מזה אני האחרונה שהוא צריך לדבר איתה על החברה החדשה שלו… זתומרת, ברצינות לואי?

העיניים שלנו היו עמוק אחת בתוך השנייה עד שהעיניים שלי עברו למילימטר של שנייה לשפתיים המלאות והיפות שלו אבל במהרה הרמתי את העיניים בחזרה אל העיניים שלו וראיתי שגם שלו היו בדיוק בדרך מהשפתיים שלי בחזרה לעיניים שלי. הלב שלי דפק כל כך חזק אני רק מקווה שהוא לא שמע.
"חמשת הדקות שלך נגמרו לואי" אמרתי ממש בשקט כשהחזקתי את הנשימה שלי ודחפתי אותו בעדינות ממני כדי שאני אוכל לעבור אותו ולהכנס בחזרה הביתה. לא הסתובבתי כדי לראות את המבט על הפנים שלו. מכל סיבה זה יכול להיות רק רע.
נכנסתי לסלון והתיישבתי ליד כולם כשהם בדיוק בחרו סרט לראות.

~~~נקודת המבט של אלה~~~

דניאל הגיעה להתיישב איתנו כשחזרה מהמרפסת. הייתי מבולבלת כשמיד אחריה יצא לואי והתיישב ליד אוליב בזמן שבחרנו סרט לראות. "אז באיזה אוניברסיטה את לומדת אוליב?" אביה שאלה אותה. "ביירלוג, אמא שלי גם למדה שם כשהייתי נערה" היא חייכה בנחמדות ואז באתי להגיד משהו שמת לפרוץ ממני אבל דניאל אמרה את זה במקומי. "באמת? גם אמא שלי למדה שם!". היא אמרה עם חיוך וזאת נראלי הפעם הראשונה היום שדניאל חייכה חיוך אמיתי. "אין מצב! זה היה אז אוניברסיטת בנים רק חמש בנות זכו ללמוד שם!" אוליב אמרה גם היא לא מתרגשת פחות. "אני יודעת היא סיפרה לי" היא אמרה והחיוך לא ירד לה מהפנים. "היא סיפרה לך על ג'ון ומר. קייבי??" אוליב אמרה עם חיוך מאוזן לאוזן. "אומיגאד כן! אני עוד לא מאמינה למה שהיא תכננה! איזה קטע שזאת אמא שלך!"
עכשיו הן שתיהן צחקו מאיזה בדיחה פרטית שאף אחד מאיתנו לא הבין עד שהן הבינו שהן היחדות שצוחקות וכולנו בחדר הסתכלנו עליהן במבט מוזר והצחוק שלהן נרגע במבוכה. "אנחנו… נמשיך את זה אחר כך.. לבד" אוליב אמרה לה ודניאל הנהנה עם חיוך כהסכמה… אני רואה כאן התחלה של חברות, אני מקווה… אני רוצה שדניאל תסתדר איתה, אחרי הכל עם כל מה שקורה עם לואי זה עדיף מאשר שהיא תשנא אותה, נכון? וחוץ מזה זה נראה שיש להן הרבה במשותף.

************************************************************************
******************************************
****************************************************
קמתי בבוקר וגיליתי שכולם כבר היו ערים. "בוקר טוב ישנונית" הארי אמר כשנתן לי נשיקת בוקר על השפתיים. "למה לא הערתם אותי?" שאלתי כשהתיישבתי ליידם בשולחן, רואה אותם אוכלים ארוחת בוקר. "את צריכה לישון הרבה, את ישנה בשביל שתיים" הארי אמר והיה לי פרצוף של 'מה לאזעזל?' וזה גם בדיוק מה שחשבתי. "זה לאכול בשביל שתיים אדיוט וחוץ מזה אני בסך הכל בחודש השני, אפילו הבטן שלי עוד לא גדלה" גילגלתי עיניים אליו כשהוא והשאר צחקו. ראיתי שאביה עומדת במטבח ומכינה בבלנדר משהו שלא היה נראה הכי מגרה. "איכ מה זה אמור להיות?" אמרתי כשהיא הכניסה את זה לתוך כוס ובאה לכיוונינו, מתיישבת מולי בשולחן. "תשתי, זה בריא" היא אמר כשמסרה לי את זה והיה לי מבט כל כך נגעל על הפנים. "אני אוותר. מעדיפה קפה במקום" אמרתי כשקמתי להכין לעצמי קפה. "קדימה אלה אפילו לא ניסית, אולי תאהבי את זה אחרי הכל" הארי קם לכיווני עם זה ביד. הסתכלתי על זה ואז עליו ואז שוב על הכוס. הוא הסתכל על זה גם במבט נגעל ואז התייאש. "אוקיי אז אולי לא הכי טעים. אבל לפחות תנסי" הוא אמר וניסה להעלות חיוך. "טוב אני יודעת שזה לא עדיף מקפה אבל קראתי באינטרנט ורשום שהמשקה הזה ממש בריא לתינוק. העובר מתפתח ממש טוב אם תשתי את זה כל בוקר במקום הקפה" אביה אמרה ועוד שנייה קיבלתי התקף לב. "מה?! במקום קפה?? כל בוקר?! אני לא יכולה לעבור יום בלי קפה!" אמרתי מבוהלת והם רק גילגלו עיניים אלי. "אלה! קפאין לא טוב! את לא יכולה לשתות את זה. זה יזיק לכל ההריון!" הארי אמר מבוהל וכבר לא יכולתי לשמוע אותם מדברים על ההריון הזה יותר. לקחתי את הכוס המלאה בדבר הדוחה הזה ולקח לי כמה דקות וכמה מבטים מגעילים לפני שהכנסתי את הגועל הזה במהירות לפה שלי ושתיתי הכל בבת אחת. כמעט הקאתי אחר כך אני נשבעת. "אומיגאד מה שמת בפנים?!" אמרתי ומיהרתי לשתות כוס מים. "אני לא זוכרת מה שרשום באינטרנט אל תצעקי עלי!" אביה אמרה בלחץ. אין מצב שאני הולכת לשתות את הדבר הזה כל בוקר. אועח הארי ואביה נכנסו חזק לכל הקטע של ההריון וזה ממש מעצבן אותי. ידעתי שלא הייתי צריכה לספר לו…