כמה פעמים.. פרק 24 חלק ב' *-:

נקודת מבט רותם-
הסתכלתי לאזור שבו ענת מסתכלת וניסיתי לחפש על מי היא מסתכלת.
ניסיתי לבלוע את הקפה אבל נדרש בזה מאמץ רב כי המראה המזוויע שראיתי זיעזע אותי.
מילה אחת פשוטה וברורה. טוב לא ברורה כל כך כי היא לא הבינה בשביל מה קראו לה ככה.
-אמא-
היא אמורה להיות פה בשבילי לא? לאהוב אותי בלי תנאים וללא גבולות.. להיות זאת שתנגב אץ הדמעות שלי.. להיות זאת שתגדל אותי.. להיות זאת שלא אכפת לה כמה טעויות עשיתי בחיים.. להיות זאת שתהיה האדם הכי קרוב אלי..
אבל במקום מה היא עושה?
לא נמצאת בשבילי, לא בקשר איתי, לא מנסה להיות בקשר איתי אפילו..
השפלתי את ראשי לא יכולתי לראות את אמא שלי מתנשקת עם מישהו באמצע המסעדה.
במיוחד אחרי ש7 חודשים היא לא יצרה איתי קשר. וכשיצרתי איתה קשר היא פשוט ניתקה את הקשר מחדש.. אם זה השיחות טלפון והאסמסים הלא פוסקים ששלחתי לה והיא במקום לענות, החליפה מספר.
"לאן אתן מסתכלות?" שאלה עדי וערבבה את הנס שלה.
החזרתי את מבטי וחייכתי אליה חיוך מזויף ולגמתי מהקפה. הפריע לי שזאת הבת שלי מי שראתה את כל זה קורה.
"ענתי תסתכלי עליי" אמרתי והיא כמו ילדה טובה הסתכלה עליי, אני אוהבת אותה. המשפחה היחידה שלי.
"אני אוהבת אותך ורק אותך" אמרתי ונישקתי את כף ידה הקטנטנה שהחזיקה בידי. היא חייכה חיוך שובה לב שחשף את שיניה הלבנות והמשיכה לאכול מהבקבוק.
רציתי לראות מה אמא תעשה ברגע שתראה אותי.
המלצר הגיע וחיכה שנזמין משהו.
"פסטה מוקרמת" אמרתי בשביל שענת גם תאכל.
בזמן שעדי התמהמה עם מה לבחור לאכול ביקשתי ממנה שתשגיח על ענת כי אני הולכת לשירותים. מזל שהשירותים היו ליד השולחן שלהם. התחלתי ללכת, ההליכה נראתה לי ארוכה ולא נגמרת…. נו עוד כמה שניות אני שם… מה אני יגיד לה?
לא! מה אני עושה?.
נכנסתי לשירותים וקיוויתי שהיא תראה אותי, אבל איך היא תראה אם היא מרוכזת בעצמה?
הצצתי מהצד וראיתי שהאיש שבא עם אמא יצא לבחוץ לכמה שניות, הנה ההזמנות..
התקרבתי לשולחן ואמא לא ראתה בגלל שהיתה שקועה בתפריט. התיישבתי בכיסא הריק ממולה וחיכיתי שתרים את הראש שלה. "המקום תפוס" מלמלה בזמן שהעבירה את דפי התפריט.
"גם לבני משפחה?" שאלתי ואמא הרימה את ראשה ופגשה בעיניי, העיינים הירוקות שלה שכל כך מזכירות את שלי.. היא הסתכלה עליי כאילו היא ראתה רוח, היא לא דיברה.
"היי א-מ-א" אמרתי והדגשתי את האמא, היא הסתכלה לצדדים ובדקה שאף אחד לא שם לב למהשהולך כאן..כרגיל.. מתביישת להסתובב איתי בציבור.
"מה את רוצה?" שאלה בשקט והסתכלה לכל מקום רק לוודא שאף אחד לא ייקשר בנינו שהיא אמא שלי. "לא רוצה כלום.." אמרתי.
אני לא רוצה כלום.. אני לא כועסת אפילו.. רק תגידי לי שאת אוהבת אותי.. שהתגעגעת אליי..
שאני חסרה לה.
"אז מה את באה לכאן! את עוקבת אחריי? את רצינית שאת ככה יושבת פה? שלא יראו אותנו!!" כעסה בשקט. מה הבעיה שיראו אותנו?.
"אני באתי לכאן עם ענת וחברה" אמרתי וניסיתי לתפוס את המבט שלה.
"בסדר, לכי מכאן! אני יביא לך כסף, רק תלכי! את לא רוצה להרוס לי שוב את החיים!" אמר בלחש כעוס. כסף? היא אמא שלי?
"אני לא רוצה כסף.. רק רציתי לראות אותך" אמרתי והסתכלתי עליה כשכולי מלאה בעצב וברחמים עצמיים.
"הנה ראית! עכשיו לכי! עד שנפטרתי מכם! באה לכאן שוב להרוס לי את החיים! עד שהצלחתי להיפטר ממך!" אמרה בעצבים, ואו. להיפטר. מילה קשה.
"א.. ממני? להיפטר ממני? לא רצית להתגרש מאבא?" שאלתי כמו סתומה
"הכל בגללך מטומטמת! אפילו אבא שלך עזב אותך! הוצאת לעצמך שם של שרמוטה ולבת שלך מעניןן איזה שם יהיה! ואם לא תלכי מכאן אני יאשים אותך שאיימת עליי" אמרה בשקט שחס וחלילה יראו שדיברנו..

"אני מפריע?" שאל קול גברי והתיישב ליד אמא שלי כשהוא מחבק אותה והפרצוף השטני של אמא משתנה בפרצוף מאושר.
אולי טוב לה? מגיע לה חיים מאושרים.. אני באמת הרסתי לה את החיים.
"לא היא בדיוק הלכה" אמרה אמא וסימנה לי ללכת בלי שהאיש יבחין
"מי זאת?" שאל . זהו. אני מספרת את זה.
"הב……" באתי להגיד ונקטעתי על ידי אמא שאמרה מהר "לקוחה שלי" ודפקה בי פרצוף מפחיד
"לקוחה? היא לא צעירה מידי?" שאל בחיוך. הרי טיפש רק לא יבין שילדה בגילי לא באה סתם אל עורכת דין.
"כן.. יש לה תינוקת והיא רצתה שאני ייצג אותה במשפט שהאבא של התינוקת ישלם מזונות" אמרה. סיפור כיסוי מושלם.
"תינוקת?" שאל בהתפלאות, "כן.. הנוער של היום.." אמרה אמא בצחקוק.
"אל תדאגי, אם האבא של התינוקת לא ישלם מזונות אני יתערב" אמר בבטחון
"אתה גם עורך דין?" שאלתי, מי שמתחיל בשקר.. מסיים בשקר..
"כן" אמר בחיוך. "אמא שלי ואבא שלי עזבו אותי.. אני גרה עם התינוקת שלי בדירה לבד, מהכסף ששכרתי ורציתי לדעת אם ההורים יכולים לעשות כזה דבר" אמרתי בתמימות
"ההורים שלך.. ההורים שלך עזבו אותך? בת כמה את?" שאל בעצב
"17, הילדה שלי בת שנה, אמא שלי עזבה לפני חצי שנה ואבא שלי לפני כמה חודשים" אמרתי
"ואיך את? את מסתדרת?" אמר בעצב, "ליאת צריך לעזור לה" אמר בעתב. אם הוא היה יודע שהאישה שיושבת לידו היא בעצם אמא שלי. שנטשה אותי ברגע הכי קשה בחיים שלי.
"אני מסתדרת.. אני עובדת, אני כבר לא לומדת, סיימתי את כל הבגרויות, אבל זה בסדר.. יצרתי קשר לא מזמן עם ההורים שלי" חייכתי אליו.
"ומה נסגר?" שאל, "אמ.. הילדה שלי כאן ואני צריכה לתת לה לאכול, אז.." אמרתי
"תביאי אותה לכאן, אנחנו נשמח לאורחות" אמר בחיוך ואמא מלמלה לו מהצד לא.

הלכתי אל כיוון עדי שדיברה באיפון, לקחתי את ענת על ידיי בזמן שאכלה מהבקבוק הוורוד מטרנה ונעמדתי ממול לאמא והבן זוג שלה כנראה.
"איזה מהממות" מלמל, חייכתי חיוך קטן והתיישבתי בכיסא הריק וחיכיתי שיתחיל לדבר
"אז מה קרה כשדיברת עם ההורים שלך?" שאל
"אבא שלי גר איתי לא מזמן, הוא ניתק איתי קשר בערך לחודש וקצת ואז הוא חזר לדבר איתי ועבר לגור אצלי כי הוא היה צריך כסף ומכר את הבית שלו. והוא עזב לא מזמן עם חברה שלו. הוא לא בקשר איתי" צחקתי מעט והסתכלתי על התגובה של אמא שעשתה פרצוף של 'אין פלא..' ופרצוף עצוב בו זמנית. היא לא הסתכלה עליי בכלל
"והאמא?" שאל
"היא עזבה לפני 7 חודשים, היא לא היתה איתי בקשר מי יודע מה גם כשגרנו ביחד היה מתח באוויר" אמרתי בחיוך והמשכתי "השגתי את הפרטים עליה לפני כמה חודשים כשאבא שלי היה צריך ללכת לעבוד במישיגן. היא ביקשה במילים יפות שנפסיק לחפש אותה" אמרתי
"וא.. חתיכת סיפור" אמר בעצב
"טוב לי ככה" חייכתי וחיבקתי את ענת ופשלא הפסיקה להסתכל על אמא ולחייך אלייה
"טוב לך ככה? ואיך את משיגה כסף?" שאל, "עובדת קשה, מהבוקר עד הצהריים.. את האמת הכסף לא מספיק אבל עוזרים לי" חייכתי
"אני שניה בא" מלמל ויצא מהמסעדה בזמן שענה לאיפון

"מטומטמת! תמותי כבר! תמותי!" אמרה בעצבים והפעם שמעו אותה
חייכתי להראות שהיא אמרה את זה בצחוק, כאילו קניתי משהו שווה והיא מאחלת לי למות בצחוק כי זאת היתה החולצה האחרונה
"את פשוט זונה, חסרת כבוד, מי ירצה להיות בקרבתך! את כמו מחלה! נוגעים בך ואת מתפשטת!" אמרה בעצבים
"מתפשטת בשתי המובנים! כי כבר דפקו אותך מי יודע כמה פעמים וגם כי את מחלה מדבקת, אי אפשר להיפטר ממך!" אמרה בכעס ולמזלי האנשים לא שצעו את זה. רק האוזניים היפות והקטנות של ענת שמעו את זה.
"כל דבר את מנפחת.. בסך הכל רציתי להגיד שלום.." אמרתי בעצב וקמתי מהכיסא כשאני הולכת ומתעלמת מאמא שמאחלת לי בכל דרך אפשרית להעלם מהחיים שלה.

הכנסתי את ענת לכיסא המיוחד שלה ונתתי לה ביס מהמקרוני המוקרם. היא התלכלכה כולה, התאבון נסתם לי. אני לא רעבה. הסתכלתי על עדי שחייכה חיוך מאושר כשדיברה באיפון. כנראה עם חבר שלה.
הסתכלתי על ענת וחייכתי חיוך מיוחם. איך השפלתי את עצמי ככה..? היא לא רוצה שאני ישמור איתה על קשר.. אז למה? למה לנסות כל פעם מחדש להתקרב אליה?.
וכשאני אהיה בעתיד ואני אולי יתחתן, למרות שלא נראה לי כי אמא צודקת.. מי ירצה?.
אבל נגיד וכן.. אז מי יעמוד איתי מתחת לחופה? אמא? אבא?.. אח? אחות?
חחחח אף אחד? נמאס לי.. בא לי לבכות. פשוט לבכות. איך נשארתי לבד.
מה פאקינג דפוק בי? בסך הכל רציתי אהבה.. מישהו שיאהב אותי.
חוץ מאלמוג, מיילי ועדי אין לי אף אחד בחיים.
חוץ מענתי שלי ,ציונה ומתן כמובן.
אבל מה עם חברים ומשפחה משל עצמי?..
עדי עוד מעט עוזבת ומתגייסת לצבא.. היא כבר לא תהיה כאן.. היא תמשיך בחיים שלה.
וככה כולם.
לפעמים אני חושבת שאם לא היתי נכנסת להריון, אמא היתה אוהבת אותי?
הרי גם כשלא היתי בהריון אז אמא לא היתה מתייחסת אליי..
"א-מה" מלמלה ענת, נישקתי את הכף יד שלה כשאני מתענגת על כל רגע ורגע שלי איתה.
עדי סיימה לדבר בטלפון ודיברנו, את האמת.. רק הקשבתי הנהנתי צחקתי ואמרתי 'נכון.. צודקת'. הראתי התעניינות אבל בעמקי ליבי רציתי לבכות.
אני לבד.
לבד עם הילדה שלי.
סיימנו לשבת והחלטנו לחזור, שילמנו ונכנסתי למכונית כשענת יושבת במושב שלה כשהיא חגורה. הפעלתי את השירים שבאוטו והתחלתי לנסוע.
השיר האהוב עליי התחיל להתנגן, ממש מתאים למצב רוח שלי..
השיר של שלמה ארצי 'תתארו לכם' . שרתי לענת. רציתי שהיא תגדל לעולם יפה יותר. הקרבתי הכל למענה.. גם אם זה אמר להקריב את החיים שלי למענה. וזה מה שעשיתי.
"תתארו לכם עולם יפה, פחות עצוב ממה שהוא ככה..
ואנחנו שם הולכים עם שמש בכיסים
ומעל גגות הכוכבים
והזמן עובר בלי פחד.. אני הולך לפגוש אותה בגן העדן…"
שרתי.. לא יכולתי להמשיך.. ענת מחאה כפיים, כמה היא מעלה בי חיוך..
"תתארו לכם את החיים זזים אחורה וקדימה…"
באמת תתארו לכם…
"מה שחסר שוב מתמלא" הלוואי…

ענת נרדמה באיזה שהוא שלב בנסיעה והגענו הביתה. הרמתי אותה בעדינות על ידיי ופתחתי איכשהו את הבית.. השכבתי אותה במיטה שלה והכנסתי את כל שאר הדברים הביתה. צחצחתי שיניים והתלבשתי בפיג'מה וישר נרדמתי.
המחשבות באות בלילה.. אני לא אוהבת להישאר ערה לבד בלילה.
המחשבות מתגנבות ומטפסות אל ראשי.. אני מתחילה להתחרפן.

התעוררתי בבוקר כששמעתי את השעון מעורר שלי מצלצל, אוך. לא התגעגעתי. חופש . בא לי חופש!
שוב אותה שגרת חיים. לקום בבוקר להתארגן, לארגן את ענת. לאכול. לקחת את ענת לגן. ללכת לעבודה.
חזרתי מהעבודה ולקחתי את ענת מהגן, החלטתי לטייל איתה טיפה בשכונה.
"מי מתנדנדת הכי גבוה?" אמרתי לענת ונידנדתי אותה. היא מדהימה. היא משלימה את החלק החסר בי.
הורדתי אותה מהנדנדה ונתתי לה לשחק עם הכלב שלנו. התיישבתי לידה בדשא וצילמתי אותה. שלחתי לג'ייסון את התמונה שלה וגם אל מתן. אני מתגעגעת אליו! הוא נסע לצבא :-(

חזרנו הביתה וזה הזמן של ענת לישון צהריים וגם הזמן שלי לנוח.
נכנסתי מתחת לשמיכת הפוך הקרירה וכיסיתי אותי ואת ענת.

נקודת מבט מתן-
נשארתי בבית כי לא הרגשתי טוב. באמת שלא. מרוב כל הלחץ והבלאגן לא היה לי זחן לספר לרותם שאני כאן. אני אלך להפתיע אותה.
דפקתי בדלת ומיילי פתחה את הדלת. הבנתי מעדי שרותם ישנה עכשיו, וגם מיילי עכשיו אמרה לי.
צעדתי אל החדר של רותם וראיתי אותה ישנה שם עם ענת מחובקת כששתיהן מכוסות מפני האוויר הקר ששורר בחדר.
הרמתי את ענת בזהירות ולקחתי אותה למיטה שלה בלי שתתעורר. כיסיתי אותה בשמיכה ויצאתי מהחדר. נכנסתי לחדר של רותם ונשכבתי במקום ענת.
היא היתה נראת כל כך יפה, כל כך תמימה, כל כך פגיעה, כל כך רגישה..
נשקתי ללחיה האדמומית ונשכבתי לידה, לא מסיר עין ממנה. רק מתפעל מהיופי שלה.
"אמא?" מלמלה רותם בעיניים עצומות
"מה?. אני.. אני.." מלמלה וזזה לצד כשהיא מכסה עם השמיכה את ראשה ומתחילה להתנשם בכבדות.
ליטפתי את ראשה. אסור להעיר אנשים במצב כזה. היא חלמה חלום רע.
נישקתי אותה שוב וליטפתי את פנייה.
היא הרימה את כל פלג גופה העליון והתנשפה. החלום היה קשה מידי..
לפני שהיא הבינה מה קרה ואיך אני לידה. אספתי אותה לחיבוק.
הרגשתי איך הדמעות החמימות שלה מרטיבות את כתפי. זה היה חזק ממני.
ידיה נכרכו סביב מותניי וידיי נכרכו סביב כתפיה, עוטפים אותה קרוב יותר אליי.
"זה בסדר, תשחררי" אמרתי והמשכתי ללטף את ראשה. היא במשיכה לבכות בשקט. רק את הדמעות מרגישים.
"מ..מתן.. מה אתה עושה כאן" מלמלה בין דמעה לדמעה
"התגעגעתי, אז באתי" אמרתי ונשקתי לראשה.
היא נשמה עמוק וניסתה להישאר רגועה. אבל אני שמעתי אותה ..
"על מה חלמת?" שאלתי בלחש. היא התחילה לבכות שוב. היא באמת במצב רגיש מידי.
"ספרי לי, אני רוצה לעזור" אמרתי ומחצתי אותה בתוך חיבוקי.
היא לא דיברה. תמיד יש לה את המחסום הזה.. שתספר לי..
"נזכרתי כשסיפרתי לאמא שלי שאני בהריון ו.. וחלמתי שהיא הפילה לי את התינוק הבטן" אמרה בעצב.
"אל תדאגי.. הנה את כאן והבת שלך ברוך השם בריאה. אף אחד לא יפגע בך כשאני לצידכן" אמרתי והסנפתי את הריח הנעים שלה.
היא הפיסקה לבכות ורק נשמה. לא דיברה, לא צחקה, לא זזה.
"מה עשית היום?" שאלתי. היא נשמה נשימה עמוקה ואמרה "הייתי בגן שעשועים עם ענת". היא שחררה את ידיה מגופי והניחה על החזה שלי והניחה את ראשה על כפות ידיה שמחו על החזה שלי. אני לא שחררתי את החיבוק. היא צריכה אותי ואני כאן בשבילה.
"איפה ענת?" שאלה בשקט ולא הסכימה להזיז את ראשה ולפגוש בפניי.
"שמתי אותה במיטה שלה, היא ישנה" אמרתי וליטפתי את גבה מעט וחיזקתי את חיבוקי.
היא נשמה ונרגעה. אני מרגיש שקשה לה מאוד..

"קרה משהו כשלא היתי כאן?" שאלתי, קרה לה משהו והיא לא מספרת
"לא" מלמלה בשקט ונשמה
"את רוצה לספר לי?" שאלתי, אני לא מוותר.
"לא" אמרה שוב בשקט
"אבל אני רוצה לשמוע.. תספרי לי הכל, תספרי לי עלייך כשהיית בניו יורק" אמרתי וניסיתי לעודד אותה לדבר.
היא לא ענתה, רק הנידה את ראשה לשלילה.
"אם תספרי זה יקל עלייך.. את תרגישי טוב יותר. אני מבטיח" אמרתי , כאב לי עליה
היא לא ענתה. "אני.. אני שניה באה" אמרה בשקט והשתחררה מחיבוקי. היא יצאה מהחדר ומכאן כבר לא ראיתי כי היתי בחדר שלה.
אחרי חמש דקות מיילי נכנסה לחדר של רותם וסגרה מעט את הדלת.
"מתן קשה לה תבין.." אמרה מיילי בעצב וראיתי את העצב שלה בעיניים
"אני מנסה להבין.." מלמלתי בעצב
"היא נזכרת בכל התקופה של ההריון ובוא נגיד שהיא לא היתה מאושרת.." אמרה מיילי.
לא ידעתי מה להגיד פשוט שתקתי.
"לך אליה, תדבר איתה. אני יוצאת לעבודה" אמרה מיילי ויצאה מהחדר
מיילי יצאה מהחדר ואני יצאתי אחריה. מיילי יצאה מהבית ואני נכנסתי לחדר של מיילי.
רותם ישבה על המיטה בישיבה מזרחית כשהיא מכוסה בפוך הנעים והיא אוחזת בידה אלבום ורוד.
התיישבתי לידה והנחתי את ידי על כתפה, אוסף אותה אליי. ליטפתי את הכתף שלה והצמדתי את אפי אל שיערה, נושם אותה. מרגיש אותה.
הסתכלתי על התמונות שבאלבום. רותם עם יד אחת העבירה את הדפים של התמונות וביד השניה ניגבה מידי פעם דמעה אחת או שתיים.
היא בערך היתה בעמוד ב3 של האלבום, היתה שם תמונה של רותם כשהיא עומדת חול המראה ויש לה בטן קטנטנה. "זה בחודש השלישי" צחקה כשהיא מנגבת דמעה קטנה.
נשקתי לראשה, לא להאמין פשוט שזה הסיפור חיים שלה. היתה לה בטן קטנטנה, זה נראה כאילו היא אכלה הרבה.
מתחת לתמונה של רותם שהיא בחודש שלישי יש תמונה שלה כשהבטן שלה טיפה יותר נפוחה והיא בחודש רביעי, לפי מה שהיא אמרה. ומתחת לתמונה הזאת יש עוד תמונה שהיא בחודש חמישי עם בטן גדולה יותר. ומתחת לתמונה הזאת יש תמונה שלה עם בטן גדולה יותר כשהיא בחודש שישי, כל התמונות עם אותה פוזה. פרופיל, שרואים את הבטן . וככה עד החודש ה9
העברנו עוד דף והיה שם תמונות בשחור לבן, מהאולטרסאונד.
"איזה קטנה היא בתמונה" צחקתי ורותם צחקה אחריי "חשבתי שהיא תהיה בן" אמרה ונגעה בקווי מתאר של הפנים של ענת שנמצאים בתמונה של האולטרסאונד.
"לא בדקת?" שאלתי, היא הנידה את ראשה לשלילה ואמרה "לא היה אכפת לי כל כך אם זה בן או בת. ידעתי שאני יאהב אותם באותה מידה" אמרה וחייכה.
המשכנו לדפדף בתמונות והגענו לתמונה של ענת כשהיא נולדה . כולה לבנה קטנה ועם טיפות של דם. "היא חייזרית קטנה" צחקה וניגבה עם הממחטה את אפה.
העברנו עוד תמונות ורואים אותה גדלה מפעם לפעם והפרצוף שלה מתבהר מפעם לפעם.
היא סגרה את האלבום ונפל מתוכו תמונה שלה ושל עוד מישהו, של ג'ייסון…..
הרמתי את התמונה ורותם נשכה את שפתה התחתונה.
רואים את רותם יושבת על החלק הקדמי של המכסה מנוע וג'ייסון נשען על המכסה מנוע כשהוא מחבק את רותם. ראו על הפנים של רותם שהיא מאושרת, שהיא צוחקת, היא נראתה ילדה.
טוב עברו שנתיים.. היה לה שיער ארוך ואו.
התעמקתי בתמונה ורותם חטפה אותה מתוך ידיי ושמה בתוך האלבום והכניסה את האלבום אל תוך המדף שיש בו כמה אלבומים.
"אהבת אותו?" שאלתי בזמן שהיא התיישבה לידי והתמקמה במיטה לידי וידי הונחה על כתפה מושכת אותה קרוב אליי. היא הנהנה בראשה ולא הסתכלה על כלום. רק החזיקה בחולצתי וציירה ציורים קטנים עם ציפורניה שדגדגו אותי.
"הוא היה האהבה הראשונה שלי" אמרה בחיוך קטן. מוזר לי שאני מדברת איצה על האקס שלה.. על האבא של הילדה שלה.. והיא בת 17.
"ו..איך ההורים שלך הסכימו לך? הוא גדול.." אמרתי. יש בניהם הפרש של 4 שנים.
"ההורים שלי לא ידעו, לא היה אכפת להם ממני כל כך.." אמרה והפעם היא לא חייכה. בדרך כלל היא מחייכת.
"גם אם הם לא הראו את זה.. הם אהבו אותך" אמרתי והיא חייכה חיוך קטן.
"הוא היחידי שאהב אותי באמת.. היו פעמים שהיתי נשארת חודש לבד בבית ורק מידי פעם באה העוזרת מבשלת ומנקה. כי ההורים שלי עבדו כל הזמן ולא היו חוזרים הביתה" אמרה. היא חיפשה מישהו גדול. שיאהב אותה.. ישמש לה אבא.. מישהו שיהיה קרוב אליה.. יאהב אותה..
"הוא היה מעיר אותי בבוקר ולוקח אותי לבית ספר כי לא תמיד רציתי ללכת" אמרה ונשכה את שפתה התחתונה. יש מצב שהיא אוהבת אותו עדיין?.
שתקתי.. לא ידעתי מה להגיד..
"ומתישהו נמאס לו.. והינו רבים.. ובסוף משלימים.. וכשנכנסתי להריון הוא לא ידע עדיין כי הינו בריב ונפרדנו.. וכשסיפרתי לו הוא רצה שאני יעשה הפלה, אבל עדיין הוא דאג לי" אמרה, היחס הזה לא מובן.. אוהב.. שונא.. כועס.. דואג.. מתעלם..?
"והוא היה איתך בהתחלה של ההריון?" שאלתי
"לא רציתי לעשות הפלה אז הוא ביקש ממני לשכוח ממנו.. ומשם היתי פשוט אישה לעצמי, כשהלכתי לרופא היתי לבד וכל הזמן פחדתי.. הריון לא בא ברגל.. כרוך בזה הרבה דברים מפחידים" אמרה ונשכה את שפתיה עד כאב והרגשתי את הכאב..
"כמו מה?" שאלתי בשקט מפחד להרוס את הרגע הזה שהתחלנו לדבר.
"מחלות למינהם.. כמו מחלות מין, שלא נדבקתי.. ובעיות גנטיקה, אם לג'ייסון היה מחלה גנטית רוב הסיכויים שענת היתה נפגעת והיתי צריכה לעשות הפלה.. היתי מפחדת שענת לא תצא בסדר.. עם מום או איזה משהו.. וכל הזמן לעשות בדיקות דם, מחטים תקועחם בוורידים.. לקבל זריקות וכדורים ולדאוג לאכול.. ועצם זה שאתה לבד כל התהליך זה כבר קשה" אמרה. פעם ראשונה. פעם ראשונה שהיא מודה שזה שהיא עברה את התהליך לבד זה היה לה קשה.
"את צודקת.." אמרתי בעצב
"קמתי כל לילה לפחות 6 פעמים, כמעט ולא ישנתי.. כל הזמן היה לי פיפי וכאב לי, והיה לי בחילות וכל הדברים שלא רציתי שיקרו לי" אמרה בחיוך קטן.
"איך הצלחת חהתמודד עם כל זה.." אמרתי בעצב מפחד להבין שזה נכון.

היא שתקה , לא ענתה.
"יש משהו שלא סיפרתי לאף אחד.. " אמרה בשקט, כאילו היא מחכה שאני אשאל.
"את תמיד יכולה לספר לי" אמרתי והיא הורידה את ראשה והסתכלה על אצבעותיה.
"כש..כשכולם רצו שאני יעשה הפלה, אז לא רציתי ובחודש השלישי רציתי לעשות הפלה כי הרגשתי לבד.. ובחיים לא הרגשתי לבד.. פחדתי לעשות הפלה ושמעתי שאיזה אחת הפילה את התינוק שלה בגלל שהיא לא אכלה.. וחשבתי שאם אני יעשה ככה אז אולי.." אמרה ולא המשיכה
"זה בסדר.. תמשיכי" אמרתי וליטפתי את ראשה.
"אז הפסקתי לאכול.. גם לא היה לי תאבון.. והיא לא מתה.." אמרה
היא המשיכה לספר "היה לי תור לבדיקות שגרתיות ושמו לב שהרזתי ואמרו שזה לא טוב.. לא התייחסתי ועשו לי אולטרסאונד והם ראו שענת חיה ושמעתי את הדופק שלה.. וכששמעתי את הדופק שלה אז החלטתי שאני מפסיקה ואני מתחילה לאכול ולעשות הכל בשביל לשמור עליה" אמרה והתנשפה כאילו ירדו ממנה 10 קילו
"הכל בסדר עכשיו.. ענת כאן.. אני כאן.. " אמרתי ונשקתי לראשה.
"מתן.. תודה" אמרה בשקט והניחב את ראשה על החזה שלי, היא עצמה את עיניה מחכה רק להירדם.
"תודה לך רותם.. ששיתפת אותי.." אמרתי והיא לא ענתה. רק נשמה. היא נרדמה. בשניה.

המשכתי להסתכל עליה מתפעל איך היא פתאום נראת נינוחה.. רגועה..
עצמתי את עיניי מנסה להירדם גם.
בסוף לא הצלחתי להירדם. הסתכלתי על רותם והעברתי את אצבעותיי בשיערה הנעים והרך.
"מתן" שמעתי אתרותם קוראת לי בלחש
המהמתי בקולי מחכה שתגיד את מה שעל ליבה
"אתה לא בצבא?" שאלה בבלבול
"לא.. נשארתי בבית" אמרתי והיא פיהקה פיהוק קטן וכיסתה אותנו בפוך הקריר.
"אני מרגישה רע שסיפרתי לך.." אמרה בעצב
"רותם תסכלי עליי" אמרתי ותפסתי בפניה בשתיי ידיי וקירבתי את פנייה לפניי. היא התיישבה על מותניי ופניה היו מולי. המשכתי להחזיק בפניה.
"את לא צריכה להרגיש רע.. כל דבר שאת רוצה לספר לי אל תחששי.. תספרי לי.. אם לא תספרי לי איך אני ידע מה את מרגישה… אני אוהב אותך וכל דבר שקשור אלייך אכפת לי ממנו" אמרתי בעצב ונשקתי לשפתיה נשיקה רכה.
היא התנתקה מהנשיקה והביטה בעיניי לרגע ורכנה אליי נשיקה ארוכה יותר. לא מאפשרת לי להתנתק. גופה נשכב מעל גופי ושפתייה נעו על שפתיי. הרגשתי שאני חלק ממנה. חולק סוד שלה. היא לחלוטין שלי.
הנחתי את ידיי על גבה וליטפתי אותה ליטופים ארוכים ונעימים, עד שהידים שלי החליטו שהן עושות לי פדיחה.. והן עושות את דרכן הישר אל הישבן של רותם.
פיה של רותם נפתח מעט ובלי היסוס העמקתי את הנשיקה ולשונותינו התערבבו זה עם זה. הנשיקה הכי ארוכה. ואו.
לא התנתקנו. הידים של רותם החזיקו בחזה שלי נותנים לה תמיכה עליי. והאמת קיבלתי נוף טוב אל החזה שלה. די מתן. היא ילדה! תפסיק לחשוב כאלה דברים.
עצמתי את עיניי מתמסר אל הנשיקה הטעימה והייחודית של רותם. נשיקה שאף אחת ממי שיצאתי איתה לא נתנה לי נשיקה טובה כזאת.
היא התנתקה מהנשיקה באיטיות גורמת לי לרצות להדביק את הפה שלה אל תוך הפה שלי עם דבק מגע שלעולם לא תיפרד ממני. היא נשמה מעט, מתנשפת צהנשיקה הארוכה חסרת האוויר. היא הניחה את ראשה על החזה שלי ולא יורדת ממני. נשארת שלי. נשארת עליי. כיסיתי את גופינו עם השמיכה מעט שרותם לא תתקרר. העברתי את ידיי אל הגב התחתון של רותם וחיבקתי אותה. לא עזבתי. היא ציירה עם אצבעותיה ציור קטן על החזה שלי. הסתכלתי על השפתיים האדמומיות שלה והלחות מהנשיקה שלנו. נישקתי את ראשה והתחננתי שהרגע הזה לא ייפסק..
יופי…
כן…
אתם צוחקים עליי?!
מה אזעקה עכשיו קשורה? אני רוצה להיות עם רותם! לא רוצה אזעקה! לא רוצה מלחמה! לא רוצה טילים מעל הראש שלי! לא רוצה לקום כל 2 דקות לממד.!
רותם קמה ממני ולפתע הרגשתי ריק. היא נכנסה לממ"ד , החדר שהינו בו עכשיו והתיישבה במיטה כשהיא סוגרת את הדלת. למזלנו החלון סגור. רותם הרגיעה את ענת שבכתה מהרעש המפחיד של האזעקה. התיישבתי על המיטה והרגעתי את ענת ששכבה בתוך ידיי. רותם בינתיים דיברה עם מיילי בטלפון
"סבבה, תהני ותשמרי על עצמך" אמרה רותם בדאגה ובדיוק כשהיא ניתקה היה בום חזק מהטיל שפגע בקרקע.

רותם התיישבה לידי והדליקה את הטלוויזיה. שוב אזעקות בכל הדרום.
מזל שאמא בצפון אצל החבר הזה שלה..
רותם הרימה את ענת ונכנסה איתה למקלחת ולשירותים שבחדר של הממד, מי שבנה את הבית הזה חכם.. חכם שהוא עשה שירותים ומקלחת מוגנים.
היא שטםה לענת את הפנים והחליפה לה טיטול. אוי. טיטול.
"אפשר לצאת?" שאלה אותי רותם
חשבתי טיפה ושמעתי עוד אזעקה, "עונה לך על השאלה?" צחקתי. היא התיישבה על המיטה ונאנחה.

נקודת מבט רותם-
"זה ככה כל הזמן?" שאלתי בעצב. חיבקתי את ענת בתוך ידיי, היא רעבה..
"בערך.. זה יכול לקרות כל הזמן" אמר. זה לא ניחם אותי.
"אבל אל תדאגי.. " אמר וניסה להרגיע אותי.
"בטח שאני צריכה לדאוג.. היא רעבה" אמרתי ואנחנו בממד איזה רבע שעה..
מיילי לא תהיה כאן, היא תישן אצל ליאו.
"אז תאכילי אותה" אמר במבוכה
"בכוח המחשבה?" שאלתי בחיוך כי לא הבנתי למה הוא התכוון
"תניקי אותה" אמר,
"אני לא יכולה" אמרתי וניסיתי להרגיע את ענת מהבומים האלה
"להדגים לך איך?" צחק, מתן הזה מעלה לי חיוך כל פעם מחדש
"אני מוותרת" צחקתי. "אבל אני עייפה ובא לי לצאת מהחדר הזה ולתת לה לאכול כי אחרי זה היא לא תאכל" אמרתי ומתן צחק והסתכל עליי .
"ענת רוצה מתן יאכיל אותך? שמעתי שיש לו ציצים גדולים" צחקתי ומתן לא הפסיק לצחוק. ענת בכלל לא התייחסה אליינו היא סתם רצה בממד ושיחקה במשחקים שמיילי השאירה לה כאן כשהן שיחקו אתמול בערב.
"לגבי הלהאכיל אותה אני בסדר… אבל את יכולה לבדוק למי יש ציצים גדולים יותר" חייך.
"אני לא היתי מתנדבת להניק אותה" צחקתי, "זה כואב" אמרתי. אני לא מאמינה שאני משתפת אותו בזה.. את אמא שלי לא שיתפתי בזה.. טוב.. היא לא התעניינה.
"מאיפה את יודעת? למה יש לך תינוקות גברתי הצעירה?" צחק
"תשעים ילדים" אמרתי והוא צחק. קמתי מהמיטה ויצאתי מהממד, סוף סוף אפשר לצאת. גם רציתי למאת מהמצב המביך ששיתפתי כאלו פרטים את מתן..
חיממתי עוף במיקרוגל עם אורז וירקות מאודים והושבתי את ענת בכיסא שלה בשביל שתאכל. מתן התיישב לידנו והקוף לא רצה לאכול.
סיימתי להאכיל את ענת בדיוק כששמעתי את האזעקה מתחילה. באמת לא הבנתי למה עברה שעה בלי שינחת עלינו טיל מהשמיים.

התחמקתי ממתן. הרגשתי מבוכה.
התיישבתי בריצפה ושיחקתי עם ענת בקופסא שצריך להכניס אליה צורות, כל אחד לחור שלו.
"רותם" קרא לי מתן והסתכלתי עליו. הוא סימן לי לבוא לשבת לידו. ענת שיחקה במשחק והתיישבתי במיטה ליד מתן. הממד שלי ענקי.
הוא בגודל של כל החדרים כאן.
יש פה מיטה וחצי, טלוויזיה פלאזמה וספה קטנה עם שולחן קטן ושטיח. ושירותים ומקלחת שגם הם חלק מהממד.
"התגעגעת?" שאלתי