אבודים – פרק 16 -׳ התרגלות ׳

צעדתי ברגליים עיקשות , רגליי שוקעות בחול הבהיר הכמעט לבן והרך .
עדיין מרגישה כול תא ושריר בגופי חלשים כול כך ועייפים , ראשי הלם בכאב ובסחרחורות , רק עכשיו ההנגאובר משפיע על מוחי .
״תזהרי״ שמעתי את קולו של לוק רך וגברי באוזניי , ידו נחה על גבי מונעת ממני ליפול ולכשול בחול הבהיר בדרכנו חזרה אל המחנה הגדול .
הבטתי אל האוקיינוס הגדול שנפרש למימיני , כחול וטורכיז יפיפה בהיר , השמש עולה לאט ומטפסת אל השמים שהתחילו להתבהר בהדרגה לצבעים כחולים .
נשמתי עמוקות את ריח המים המרגישים כול כך טוב באפי , הרוח הנעימה והקרירה שלחה רטט לאורך גופי החלוש והעייף .
מרחוק כבר רואה את המחסות שבמחנה, מתקדמים לאט לאט אל עברם , עשר דקות בודדות אחרי הזריחה , כולם בטח עדיין ישנים שנת ישרים .
כבר התרגלנו לעניין שאנחנו על האי , סוג מסויים של התרגלות מוזרה , אנחנו יודעים שלא יחלצו אותנו אבל בתוך תוכנו אנחנו עדיין מנסים להאמין שיום אחד החילוץ יגיע .
כבר נמאס לי לחשוב על ההצלה , היא לא תגיע ואני יודעת את זה , כמה שאני מסרבת להאמין בכך אני יודעת בתוך תוכי שהיא לא תגיע , כמה שאני מנסה להאמין , לקוות , ולחשוב שהכול יהיה טוב אני יודעת שאני תמיד ישאר פסימית, לא משנה מה .
הגענו אל המחנה , נעצרים מול המחסה המשותף שלי עם בלה , הסטתי את ה׳וילון׳ המאולתר שבלה בנתה שמה בצבע בהיר כדי לתת קצת פרטיות , ראיתי למולי את בלה ישנה כשקמרון ישן על הבטן לצידה .
נזכרתי בעלוקות שהיו דבוקות לו לגב , מעניין מה קרה עכשיו , בטח ריאון ואפריל הצליחו לטפל בו .
סילקתי את המחשבות האלה מראשי, הרגשה מוזרה ומגעילה השתלטה עלי , מין לחץ מוזר כזה בחזה כשנזכרתי בתמונה המגעילה של העלוקות הדבוקות לגבו .
יצאתי בשקט מהמחסה , מסיטה בחזרה את הוילון הבהיר כדי לא להפריע להם לישון .
לוק כבר הלך , התקדמתי בצעדים קטנים נזהרת כדי לא למעוד בחול , ״כנראה שאין לי מקום לישון בו הלילה , או היום״ מלמלתי מתבלבלת כבר מלוח הזמנים שהשתנו בראשי , איבדתי כול תחושת זמן כולשהי מאז ההתרסקות .
הוא שכב על שמיכה פרושה , שתי כריות בקצה , הכריות הלא כול כך נוחות של המטוס אבל זה מה שיש , לפחות זה ולא שום דבר .
הוא חייך קלות , זז הצידה וטופח בידו על המקום לצידו על השמיכה בצבע תכלת עדין כמו השמים בשעות האלה .
נכנסתי אל המחסה שלו , נשכבת בעדינות ולאט על השמיכה לצד גופו הגדול של לוק .
פחות מכמה שניות בודדות והרגשתי את ידו החמה והשרירית מאמץ אותי לחיקו , מרגישה את נשמותיו הקצובות על צווארי.
״לילה טוב״ לחשתי בשקט , קולי בקושי עולה על לחישה שקטה ועדינה , המהדהדת בין קירות הפלדה של המחסה.
ידו עוברת על הלחי שלי מלטפת , מגע אצבעותיו חם וגורם לצמרמורת לטפס במעלה גבי .
״לילה טוב״ אני שומעת את קולו שקט באוזניי וידו שוב נחה רפויה סביב גופי מאמצת אותי קרוב יותר לחיקו .
נאבקתי עם אפעפי לרגע קל ולבסוף שקעתי לשינה מתוקה בין זרועותיו השריריות והחמות של לוק .

-נקודת מבט אפריל ג׳ונסון-

עייני לאט לאט נפקחו למשמע קול רחשי הטבע שמסביבנו , מהג׳ונגל הרחב מאחורינו , ומהים הגדול הפרוש לפנינו.
קמתי לאט לישיבה , רואה את ריאון ישנה עמוקות לצידי , רק דחפור יכול להעיר אותה עכשיו .
נאנחתי בשקט ויצאתי מהמחסה כדי לתת לה לנוח עוד קצת לפני שאני יעיר אותה, קרני השמש החמות ליטפו את כתפיי החשופות , עורי מתענג על הקרניים הנספגות בעורי הדי בהיר שקיבל עכשיו גוון שזוף במעט מהזמן שאנחנו על האי.
מרחוק עייני הבחינו בלוק וראיין מנסים לדוג דגים באמצעות רשת , אין לי מושג מאיפה הם הצליחו להשיג רשת, כנראה שלא כול הדברים על המטוס נהרסו בהתרסקות הקשה שלנו פה .
התקדמתי אל עבר המחסה של בלה ומריה לראות אם הן כבר יתעוררו , עברתי על פני המחסה של רונה יודעת שאפילו לא כדאי להשקיע מאמץ ולהכנס לראות מה שלומה , היא מנותקת מהעולם ולא יוצאת מהמחסה שלה אחרי שקנדל בעלה מת על היום הראשון שלנו על האי .
זה היום העשירי אם אני לא טועה .
הסטתי את הוילון המאולתר במחסה שלהן , למרבה הפתעתי מגלה את בלה ישנה ולצידה ישן כמו בול עץ קמרון .
׳מעניין׳ חשבתי לעצמי , הסטתי את הוילון בחזרה למקומו .
מעניין איפה מריה , הייתה לי תחושה קלה אבל לא הייתי בטוחה .
התקדמתי אל עבר המחסה של לוק , כמעט-בטוחה שאני ימצא שמה את מריה ישנה .
הפלא ופלא , כמו ציפיותיו כך היה , מריה ישנה בתוך המחסה של לוק חיוך עלה על פניי , מעניין מה קרה שמה בלילה .
צחקקתי בשקט , ״משהו מצחיק?״ שמעתי קול גברי מאחורי גורם לי לקפוץ בבהלה ולצווחה קטנה להיפלט מבעד לשפתיי .
״לוק , הבהלת אותי!״ אמרתי לוקחת נשימה ארוכה ועמוקה כדי להרגיע את הלב הדופק בפראות בתוך בית החזה שלי.
״מצטער״ צחקק בשקט , ידו מגרדת את עורפו ועל פניו מבט מתנצל .
״מה קרה בניכם?״ שאלתי את לוק , בלי בושה , ראיתי שבכול הזמן האחרון הוא רק פלרטט איתה במבטים , חיוכים , וקריצות .
״אני לא חושב שזה העסק שלך״ אמר שעל פניו חיוך קל , זה לא העליב אותי מה שהוא אמר אבל זה בהחלט הסגיר אותו .
״הופה , רומן מתפתח פה על האי״ אמרתי משועשעת קולי עולה באוקטבה חלושה ועל פניי לוק עולה חיוך גדול ומסגיר .
״תזהר לפגוע בה , תשבור לה את הלב ואני שוברת לך את המפרקת״ אמרתי בקול קשוח מנסה איכשהו שלקולי תיהיה נימה ארסית אבל גיחוך נפלט מבעד לשפתיי .
״אוקיי אימא״ אמר בחיוך ונכנס אל המחסה , ״את הולכת או נשארת לראות איך אני מעיר את מריה?״ שאל עם חיוך שובב , ״זה יהיה מעניין״ אמרתי בחיוך משלבת את ידיי ונעמדת בכניסה .
הוא גיחך ונכנס למחסה , מתכופף ליד מריה ומוזיז קצוות שיער מעל פניה .
״קדימה בייבי , הגיע הזמן לקום״ אמר בשקט , מביט לעברי קורץ אלי וממשיך בנסיונות להעיר את מריה .
זה עשה לי משהו בלב איך שהוא דיבר אליה , כול כך גברי , דואג , אוהב , למה אין לי את כול הדברים האלה בחיי ?
״קדימה בייב״ שמעתי את קולו שוב קורא באוזנייה ומנסה להעירה , מלטף את פנייה הלוך ושוב .
״מריה , קדימה תתעוררי ילדונת״ אמר לוק מביט על מריה ומתחיל לנער את גופה לאט לאט .
׳למה לעזאזל היא עדיין לא התעוררה?!׳
המחשבה עברה בראשי , נכנסתי אל המכסה , מתכופפת ליד לוק ומקריבה את אוזני אל פיה ואפה .
לא הצלחתי לשמוע נשימות , ״לוק לעזאזל היא לא נושמת!״ אמרתי בבהלה, עוברת מהר לבדוק את הדופק הראשי של צווארה .
הדופק פועם , בקושי .