מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 43

~~~נקודת הבמט של דניאל~~~

נכנסנו לתוך מבנה הקרקע של מסיבת הרווקים, מחכים שאלה תאגור אומץ ותלך להארי. היא באמת הייתה צריכה כבר לספר לו לפני הרבה זמן… אני מניחה שהארי לא יהיה ממש מרוצה כשהוא ישמע שזה כבר לפני חודשיים – שלוש. אביה ואני עמדנו לצד הקיר מחכות, מסתכלות על הבנים השיכורים שרק נהנים מהחשפניות… גברים בסביבה הטבעית שלהם – אפשר לקרוא לזה ככה.
כל פעם כשהסתכלתי מסביב מצאתי את עצמי מחפשת בעיניים את לואי. אני באמת לא יודעת למה… זה היה כמו אינסטינגט כזה, וזה היה ממש מעצבן. אחרי שתי דקות מהירות מצאתי אותו יושב על אחת הספות עם בקבוק בירה, לא עושה הרבה. ברגע שהוא הזיז את הראש לכיווני והעיניים שלנו נפגשו העברתי את המבט מהר מהר ממנו למקום אחר, מקווה שהוא לא ישים לב שהסתכלתי עליו. אחרי דקה ומשהו לאט לאט הזזתי את הראש לכיוונו אבל הוא כבר לא היה שם יותר.

"דניאל" המפרק של אביה שעמדה ליידי נגה בי כמה פעמים. היא הוציאה אותי מהמחשבות שלה והסתכלתי עליה אבל המבט שלה היה על משהו אחר. הסתכלתי קדימה לאן שהיא נראתה מביטה וראיתי את אלה מסתכלת על הארי שבדיוק היה עם חשפנית על הרגליים שלו. "אויי לא…" נאנחתי לעצמי כשצפינו באלה יוצאת משם החוצה במהירות, אבל לא יכולתי להבין מה הפנים שלה מביאות. מיד אחרי זה הארי מיהר ללכת אחריה. לפחות הוא יודע מה הדבר הנכון לעשות -אחרי- הטעויות שהוא עושה.
"אני הולכת לחפש את זאיין וליאם, תכלי לבדוק איפה לואי ונייל… אנחנו נצטרך אותם בשביל הבלאגן הזה" אויי יופי, כן, אין בעיה… דווקא לי תתני את לואי! אביה כבר ידעה שזה לא הולך להיגמר טוב וכדאי שמישהו יהיה שם בשביל הארי כשאנחנו נהייה שם בשביל אלה… התכוונתי לבקש ממנה להחליף איתה אבל היא כבר מזמן לא הייתה ליידי ונעלמה מזווית הראייה שלי.
הלכתי בין הגברים השיכורים שחלקם חשבו שאני חלק מהחשפניות, וחיפשתי בעיניים שלי את נייל או לואי, את מי שאני אראה ראשון. מתברר שזה בכלל בית של מישהו, כשכל הגברים כאן זה לא ממש נראה כמו בית. אבל הלכתי לאחת הדלתות המתנדנדות ודחפתי אותה. הבנתי שאני נכנסת לתוך מטבח וראיתי את נייל יושב על יד השולחן אוכל צ'יפס. כמובן… הוא הבחין בי כשנכנסתי ונבהל טיפה. "דניאל? מה את עושה כאן?" הוא שאל מבולבל אבל חייך בכל זאת. "זה מסובך, אבל אני ואביה צריכות אותכם וזה דיי דחוף…" אמרתי והוא נראה טיפה מבולבל ולחוץ. "קרה משהו?" הוא שאל כשהלך לכיווני. "אפשר לומר… פשוט תצא החוצה מכאן וניפגש בכניסה" אמרתי לו והוא הנהנן לפני שהתחיל ללכת לכיוון המסדרון. "אהה ונייל?" שאלתי אותו והוא הסתובב אלי. "ראית במקרה את לואי.. אביה אמרה לי לחפש אותו גם". לא רציתי שהוא יחשוב שאני עושה את זה מרצוני החופשי… "אמ.. לא, רק כשהגענו לכאן אבל עכשיו אני לא ממש בטוח לאן הוא הלך" הוא הסביר לי. "אה, אוקיי, יופי בסדר לא חשוב אנחנו נסתדר בלעדיו" רציתי להיפתר מהפגישה המביכה שתהיה לנו כשאני אמצא אותו ופשוט התכוונתי להתקדם לכיוון המסדרון אבל היידים הגדולות של נייל תפסו לי במותניים וסיבבו אותי בחזרה אליו. "היי.. דניאל, לא. אני מבין מה את חושבת אבל אם אתן צריכות את כולנו זה אומר כולנו. קדימה בואי אני אעזור לך לחפש אותו" גילגלתי עיניים אליו אבל הוא חייך בכל זאת חיוך מתוק מה שגרם לי גם לחיך חיוך קטן ולהנהן.

יצאנו החוצה מהמטבח חזרה לתוך המוזיקה והבלאגן והמשכנו לחפש את לואי. לא ניפרדנו אני ונייל כי לא רצינו שאם אחד ימצא אותו השני לא ידע וימשיך לחפש וזה יהיה סתם בלאגן. הלכנו לכל מיני חדרים בבית. הסלון, שירותים, שוב בחזרה למטבח אבל הוא לא היה שם. ראיתי מזווית העין דלת שלא ראיתי קודם והלכתי לכיוונה, פתחתי אותה והבטן שלי עשתה היפוך מעצבן כשראיתי את מה שהיה בתוך החדר. לואי ישב על סוף המיטה בלי חולצה כשאיזה נערה ישבה עליו עם חזיה והם שניהם התנשקו. אני חייבת להודות שהיא לא נראתה חשפנית – עם כמה שרציתי שהיא תהייה. היא לא יכלה להיות חשפנית, קודם כל היא לבשה ג'ינס קצר והיו לה אולסטאר, דבר שני…. איך נגיד את זה… ה-'מיימדים' שלה לא היו נראו ענקיים כמו שעושים אחרי ניתוח – כמו של כל החשפניות כאן. ובנסוף להכל היא הייתה דיי יפה, וזה עיצבן אותי. אבל למה? אני זאת שאומרת שאני ולואי רק חברים! מה אכפת לי אם הוא עם נערה אחרת?! הוא יכול לעשות כל דבר שהוא רוצה. זה לא כאילו הוא בוגד בי! ניסיתי להעביר את התחושה המעצבנת בבטן שלי ולהתנגד להכל. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה להפריע למה שזה לא יהיה שהם עושים, בטח לא כשזה לואי בעסק.
לאט לאט, ניסיתי להסתובב בשקט בלי שהם ישימו לב וללכת משם, אבל קפאתי במקום כששמעתי אותו. "דניאל?" שמעתי אותו ולאט לאט הסתובבתי בחזרה. אויי פשוט מעולה, נפלא.
שני הראשים שלהם היו לכיווני מסתכלים עלי. "הא? אהה.. כן, אמ.. אנחנו… אביה אמרה ש…" לגמרי גימגמתי וכל הזמן גירדתי בעדינות בראש מה שאני עושה בדרך כלל כשאני לחוצה אבל למזלי נייל הגיע ליידי לכניסה של דלת החדר והציל אותי. "צריכים אותנו, שים עלייך חולצה וצא" נייל אמר לו – לא בטון הכי נעים שיש… לרגע אני חושבת שנייל יודע פחות או יותר עלי ועל לואי… זתומרת אני יודעת שהוא יודע שהיינו ביחד, אבל זה היה לפני חודשיים בערך. אני מתכוונת אם הוא יודע על הדברים שהתחילו ביננו שוב לפני שבוע… "קדימה בואי" נייל אמר לי לפני שלקח לי את היד והרחיק אותי משם. הרגשתי כאילו אני חייבת לנייל הסבר על הגימגום שדפקתי עכשיו. הרגשתי את ההרגשה המעצבנת בבטן שלי לא עוזבת אותי. אבל זה לא קינאה! אני לא מרגישה שום דבר ללואי חוץ מזה שאני אוהבת אותו בתור חבר טוב. ומה שעשיתי במלון לפני יומיים הייתה טעות נוראית. אני בכלל לא יודעת למה עשיתי את זה! זה כאילו שהגוף שלי היה איש משל עצמו ולא הקשיב לי בכלל.

"תקשיב נייל… לואי ל–" התחלתי להסביר לו כי הרגשתי שאני חייבת לו את זה אבל הוא עצר אותי באמצע. "את לא חייבת להסביר דניאל" הוא הסתכל למטה עלי וחייך. "תודה" חייכתי אליו בחזרה בכינות כי באמת לא רציתי לדבר על זה עכשיו, הרגשתי פשוט חייבת לו כי הוא הציל אותי עם כל הסיטואציה ה-לגמרי- מביכה הזאת עכשיו. יצאנו החוצה אבל אביה עדיין לא הייתה שם. כמובן גם לא ליאם וזאיין שלהם היא הייתה אמורה לקרוא. כל הזמן התמונה של לואי עם הבחורה הזאת רצה לי בראש כשאני ונייל חיכינו להם באמצע הרחוב. היא הייתה כל כך יפה. לאזעזל עם זה אני שונאת להודות בזה! אבל היא כל כך יפה ואני יכולה לראות מה הוא מוצא בא. אוף אני שונאת את זה שאתם מרגישים כאילו אתם אמורים לשנוא מישהו אבל לא מצליחים! מכירים את זה? אז זה בדיוק מה שקורה לי עכשיו.
"תפסיקי לחשוב על זה" הקול של נייל הוציא אותי מהמחשבות שלי. הסתכלתי למעלה עליו מבולבלת. איך הוא יודע שאני חושבת על זה??. "מה…? לא.. אני.. אני לא" מיהרתי להסתכל חזרה לכייון הבית לראות מתי אביה כבר באה. "את לא מה?" הרגשתי את החיוך המעצבן של נייל עלי. "אני לא חושבת על זה!" אמרתי מיואשת. "איך את יודעת למה התכוונתי?" הוא אמר ועכשיו מיהרתי להסתכל עליו לחוצה, היה לו חיוך ענק מאוזן לאוזן. "אין לך איזה משהו לאכול אולי? משהו שיעסיק לך את הפה כדי שאני לא אצטרך לשמוע אותך??" שאלתי עצבנית אבל הוא רק צחק. אני שמחה שזה משעשע אותו ממש.

הבחנתי שדלת הכניסה של הבית נפתחה וקיוויתי שזאת כבר אביה כי באמת דאגתי לאלה והארי ומה שלא קורא בינהם עכשיו. והיא באמת יצאה, ביחד עם ליאם וזאיין מתקרבים אלינו. "איפה לואי?" היא שאלה אבל אני לא דיברתי, נייל הסתכל עלי, רואה אם אני מתכוונת להסביר אבל הניח שלא והסביר במקומי. "הוא בדרך, כבר מגיע" הוא אמר ומיד אחר כך התקרב לכיוונינו מי שהכי לא רציתי לראות עכשיו, לואי כמובן… הוא התקרב לכיוונינו עם יידים בכיסים של המכנסיים שלו כאילו כלום לא קרה עכשיו.
"מצטער על העיכוב…" הוא אמר כשניהר את השיער שלו עם היידים. כן, היה לו שיער סקס למקרה שהוא חשב שלא שמים לב. "מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" זאיין שאל אותו ולואי פתח את הפה בכוונה להסביר אבל נייל עשה את זה במקומו. "הוא שכב עם אחת החשפניות" אז היא כן הייתה חשפנית?
כולם נראו מופתעים וזאיין ליאם ואביה צחקו בהלם. אתם יודעים, הצחוק הזה שהוא לא על מישהו או בגלל משהו, פשוט מופתעים ממשהו. "לואי! אתה לא יכול לשכב עם חשפנית! אפשר בקלות לתבוע אותך! אתה רציני? הן רק… איך נגיד את זה… לראייה!" ליאם הסביר לו ומבט ההלם שלו לא הפסיק בזמן שזאיין המשיך לצחוק. "היא לא חשפנית, תרגעו! קוראים לה אוליב והיא אחות של ג'ייק. היא גרה בלונדון אבל באה לפני יומיים בשביל החתונה שלו. דיברנו ו–"
"כן, הבנו" אביה הפסיקה אותו באמצע ופשוט לא יכולתי לסבול את החיוך המגעיל הזה על הפנים של לואי. עאחאחעח אני לא יודעת מה עובר עלי! אני חייבת להרגע ולהתנתק ממנו.

מיהרנו ללכת לכייון של אלה והארי אבל נעצרנו ברגע ששמענו אותם מתכווחים וממש צורחים אחד על השני דברים איומים. זה היה ריב ממש טיפשי במקום ששניהם ישמחו עכשיו שיש להם ילד.. זתומרת, לא יודעת אם ישמחו, אבל הם אמורים להיות בזה ביחד. פתאום אלה צרחה משפט שצימרר את כולנו, במיוחד את מי שלא ידע על זה. "אני בהריון!" היא לגמרי השתיקה את הארי שעמד קפוא במקום שלו.. אוי לא. זה לא איך שהיא הייתה אמורה להודיע לו, זה לא היה אמור להיות ככה, במיוחד לא באמצע הריב הטיפשי הזה שלהם… במהרה היא הלכה משם והרגשתי רע בשביל שניהם. רציתי ללכת להארי להסביר לו אבל נייל עשה את זה במקומי. אני לא יודעת מה הוא אמר לו אבל זה גרם לו לרוץ אחרי אלה.
"עבודה טובה נייל" אביה אמרה לו בצחוק והוא חייך. "אני שולט במצב!" הוא אמר וצחקנו.
"אז.. מי רעב?" הוא שאל, כמובן כי הוא תמיד רעב והאמת שגם אני. אבל נייל אוכל הרבה יותר ממני… כולנו הסמכנו איתו שצריך ללכת לאכול ונתנו להארי ואלה לפתור את העיניינים בעצמם.
"לואי אתה באה?" ליאם שאל והסתכלנו על לואי עוד חושב לעצמו כשנעמד במקום. "אמ.. לא, אני צריך לחזור לאוליב… ניפגש במלון" הוא אמר והלך משם חזרה לכיוון הבית. אני לא אשקר, אבל כל פעם שאני שומעת את השם שלה זה טיפה מעקצץ לי בלב, אבל אני לא רוצה שזה יקרה! אני לא רוצה שיהיה לי אכפת. לפעמים אני פשוט רוצה להיות כמו רובוט, שלא יהיו לי רגשות בכלל…

"את בסדר?" נייל אמר קרוב אלי בטון שרק אני אוכל לשמוע כשבהיתי בלואי הולך משם. "כן, בואו נלך לאכול" אמרתי בקול רם יותר ממנו והלכנו לחפש את המסעדה הכי קרובה באיזור.
פשוט תרגעי דניאל ותהני מהאוויר הכייפי של ריו. באתי לכאן כדי להנות, לא לחשוב כל הזמן על לואי ועל מי שזאת לא תהייה הזאת שלו. אם כמה שאני לא רוצה לחשוב עליהם, אני עושה את זה כל הזמן! אעחחאחעח!