מאומצת.

קוראים לי זואי, או ככה האישה שאני מכנה "אמא" קוראת לי. "אמא" היא בעצם מריה-לו, האישה שאיתה אבא שלי התחתן לפני כ-15 שנה. שלא חשבו לא נכון, מרי-לו היא אישה מקסימה. באמת. מה שאני לא אוהבת את מרי-לו הוא העובדה שלאחר שגם אבי מת היא התחתנה מחדש, ולקחה אותי איתה. לא רצתה שאמות, שאלך יחד עם אבא. מרי-לו התחתנה עם בחור בשם יוג'ין. ליוג'ין יש בן, קוראים לו אנדי. אנדי ואני הינו החברים הכי טובים, וגם בני זוג. עד שאנדי התרחק ממני, נתן לי להשבר… לחזור לחתוך, לא שאכפת לו. אני זוכרת את היום הראשון שבו נכנסתי למשפחה העשירה ביותר בעיר, כבת החדשה בו. וכאן, הסיפור מתחיל:

"קדימה זואי את תאחרי, תלבשי את השמלה שלך ובואי!" מזרזת אותי אמא, "בסדר בסדר!" אני מחליקה לתוך שמלת משי בעלת גוון שמנת, ירדתי במדרגות, "את יפהפיה זואי" אמר הלי בחיוך, שתקתי והרכנתי את ראשי, היא נאנחה ונכנסנו ללימוזינה, בה המתינו לנו אנדי ויוג'ין. "אני מצטער על הרשמיות מריל'ה" פתח יוג'ין, ומשם כבר סירבתי לשמוע, הייתי חייבת לשבת ליד אנדי, הדבקתי את פרצופי לחלון ונאנחתי, או שדמיינתי, או שהוא נאנח גם. לאחר כל הטקסים הרשמיים הרגילי בעיר נכנסתי לבית של אנדי, זו לא הייתה הראשונה ולצערי לא האחרונה שאני אכנס לבית, שעכשיו לצערי עליי לקרוא לו שלי. את פנינו ברכה אלי (Ally) אחותו של אנדי. היא בלגנה את שיערו המסורק להחליא של אנדי וחייכה אליי, בשניה שהותר לי ברחתי לחדר שהיה צמוד לשל אנדי, כמובן. החדר שהיה כתוב עליו בשלט קטן Zoey's Room. בכתב שזיהיתי ככתב של אנדי. בחדר היו ציורים רבים שזיהיתי כשלי, מירי-לו לא שכחה להעבירם בסוף! הערכתי אותה על כך מאוד. על שולחן מעץ ממורק היה מונח פתק, על הפתק היה כתוב בכתב מהודר "זואי". הייתי עייפה מכל הקטעים שאנדי עשה לי בזמן האחרון. לקחתי את פתק וזרקתי אותו מהחלון. שמתי צליל נפילת נייר לא רחוק, הוא נחת על אדן החלון של המטבח. 'שישאר שם' חשבתי לי, 'יזרקו אותו מחר'.

* * *
לאחר שסיימתי ליבב על אבא שלי קמתי ויצאתי, השעון הורה 2:00. כמובן שאהיה היחידה שערה. זה מה שחשבתי בכל אופן. לא יודעת למה, הצמדתי את אוזני על הדלת של אנדי. שמעתי נגינת גיטרה, הידקתי את פניי לשמוע טוב יותר אך הדלת לפתחה ואני נפלתי לתוך החדר שלו.