להרגיש – פרק 11

עצמתי עיני, מניחה למחשבות לצוף ולאפוף מוחי כהרגלן, מניחה לבלבול הקל לשחק במחשבותיי, בתחושותי. מה אגיד לקווין? האם אני מוכנה לכך? האם אני מוכנה.. לתחושה ההיא.. התחושה המוכרת ההיא, התחושה הישנה ההיא. תחושה חסרת מעצורים, תחושה המעוררת מספר תחושות נוספות אשר אין בכוונתי לחוות.
"אני צריכה לישון על זה.." מלמלתי בלחש, מהרהרת, מהנהנת ראשי כאישור, ביני לבין עצמי, מניחה כפות ידי על גבי חזי, נושמת עמוקות, מניחה למשב הרוח הקריר המגיע מכיוון החלון לחדור לריאותיי. מניחה למחשבותיי, תהיותיי, לעשות דרכן החוצה. להניח למוחי, לתחושותיי.

' "אז את מה הטלפון שלך?" שאל קווין, מחייך חיוך רחב מאוזן לאוזן וממתין לתשובה מהירה,חפוזה.
מצמצתי חלושות וחייכתי ברכות, מניחה למחשבות בהן שקעתי, לדאגות בהן עסקתי.
"אתה רושם..?" שאלתי וחיוכי הרך נמתח אף יותר. נוכח כי דיברנו בשיחתנו על דברים שוליים וחסרי משמעות, אך למרות זאת נהניתי במחיצתו, נחמד להכיר ולהתחבר לאדם חדש.
מלמלתי את מספר הטלפון שלי חלושות, ונעמדתי, מתייצבת כנגדו ומחייכת בשנית, חיוך רך אך לא רחב במיוחד, חסר ייחוד מסוים.

"ק..קווין.. היי.." מלמלתי במבוכה , מוציאה בעדינות את האוזניות מתנוכי אוזניי, סומק קל החל מציף את לחיי לרוחבן, מדיסון צחקקה וסידרה את שיערה, מתייצבת ומשעינה את גבה על גבי משענת הספסל, סוקרת את תגובותינו בהנאה, מרימה את הטלפון ומצלמת, כהרגלה. נאנחתי קלות, והפניתי את מבטי אליה , מרימה את גבותיי בשאלה.
"טוב.. טוב.. הבנתי, לא לצלם.." מלמלה מדיסון באכזבה וחזרה להתכתבותה הרגילה עם אדי, מביטה מדי פעם לכיווננו, מחייכת קלות וחוזרת להתכתב.
"חשבתי.. שאתה לומד.. בבית ספר אחר.." גמגמתי, לא ידעתי כיצד להגיב למראהו , לשוק המסוים בגילוי לימודיו בבית הספר, לא ידעתי כיצד להביט בעיניו, כיצד להסביר את עצמי בסיטואציה שכזו, במקום כזה, במצב כזה.

"נו קווין-" החלתי, אך נקטעתי. מספר שניות לאחר מכן מצאתי את עצמי במי הים המלוחים, על ברכיו של קווין, אשר משום מה החליט כי יש ברצונו להתמקם באזור המים הרדודים, היכן שהילדים התמקמו, ולהנות מגלים המתנפצים כנגדו, כאשר גופי הינו שובר הגלים. נאנחתי והחלקתי בעדינות את דרכי אל עבר החוף. הוא צחקק ומשך אותי חזרה אל עברו, חיקו, נושק למצחי ברכות ושובבות.
"אני עוד לא החלטתי." מלמלתי באדישות, מיישרת מבטי אל עבר עיניו, מנסה לחדור אל נבכי נשמתו אך ללא כל הצלחה, כושלת. עיניו נותרו מאושרות, מחייכות, עיניו נותרו.. עיניו.
"אז?" שאל ופרע את שיערי, מקרב גופי אליו, חיוך ילדותי ומטופש נפרש על שפתיו והבעתו מאושרת ומרוצה. נאנחתי וקמתי ממנו, מתייצבת ועושה פעמי אל מחוץ למים, אל עבר החוף. התקדמתי אל עבר השמיכה הפרוסה, אי שם, נוכחת במרחק סביר מהחוף, בדיוק היכן שהותרנו אותה.'
"צלצול מציק.." נאנחתי עמוקות, מתמתחת בנוחות, מניחה לרגליי לצנוח אל עבר אריחי השיש הקרירים, מניחה לאוויר הבוקר הצלול לחדור לריאותיי, לרענן גופי לכדיי בואו של יום חדש.
הצצתי מבעד לתריסי החלון, מניחה למחשבותיי לצוף, מניחה לדמיוני לשקוע לזריחה העולה לגווני סגול רכים ומלטפים, משנה גווניה בזריזות,כהרף עין, מניחה לשמש לעלות ולהחליף מקום הירח הנעלם לאיטו. חייכתי ביני לבין עצמי, כיביתי את השעון המעורר. מתקדמת אל עבר ארון הבגדים הסגור למחצה, והנה אופפות מחשבותיי אותן זיכרונות העולים בחלומי. ושוב עולה השאלה, האם להסכים? מה ארוויח מכך? מה אפסיד? האם אני מחבבת אותו מספיק, בכדי להניח ליבי לאחיזתו?. נאנחתי, מניחה לגופי ומוחי מאותן שאלות המתרוצצות בראשי ללא הרף, מניחה לאוזני להיפתח ולעיני להיסגר בקלילות.
והנה מחל לו צלצול מוכר, מייאש, מתנגן לרקע הדממה האופפת חדרי, המעניקה שלוותי הרגעית. נאנחתי, האמת, לספור לא החלתי, ולא אחל. התקדמתי אל עבר המכשיר המונח על גבי אדן החלון, צעדיי כבדים ואיטיים, גמלוניים, עייפים, צעדים של בוקר.
'בוקר טוב קטנטונת.'. הודעה, מרוחה על גבי צג המכשיר הרוטט כהרגלו. חייכתי חיוך זעיר, אוחזת לצדיו, מקרבת אצבעותיי אל עבר המקלדת הזעירה ומקלידה תשובה כאוות נפשי.
'בוקר נפלא'. השבתי, משיבה המכשיר למקומו על גבי אדן החלון ושבה לעיסוקיי. אכן, בוקר נהדר.