הילדה הזאת

היא הייתה הילדה הזאת, זאת שכולם התעללו בה, הקניטו ופגעו, השאירו צלקות שלעולם לא ירפאו.

ילדה כל כך יפה, אז למה, למה דווקא לה?
תמיד הייתה יושבת בחדר, עם האוזניות והמוזיקה השקטה.
שדמעות עגולות וגדולות זולגות על לחיה.
בבית תמיד הייתה מחייכת, לא מראה לאף אחד את הכאב הרב.
״אמא, מתי נעבור דירה?״ שאלה פעם אחר פעם, וכל פעם, אותה תשובה מאכזבת קיבלה ״ לא בזמן הקרוב יקירתי, מה בוער לך לעבור מכאן?״ והיא הייתה מנידה בראשה ועולה בחזרה לחדרה.
רק התחלה חדשה רצתה, שמחה, ואולי גם תמצא אהבה.
עד שהגיע אותו יום מאושר, יום בו הודיעו לה , שהם עוברים דירה לאילת.
״מותק אנחנו עוברים דירה לאילת״ חייך אליה בהתנצלות אביה.
והיא, מחייכת חיוך מאושר.
״זה בסדר! וואו אני מתרגשת!״ צחקקה וחיבקה את הוריה.
וההורים המופתעים, מחייכים אליה באושר.
״עוברים בעוד חודש״ אמרה אימה. אותה הנערה, הנהנה באושר ועלתה לחדרה, מתחילה לארוז דברים.
״רק עוד חודש שצריך לסבול״ אמרה לעצמה בשמחה. היא התחילה מקפצת בחדר, משתוללת.
-כעבור חודש-
היא הגיעה לבית ספר החדש, ונכנסה לכיתה בחשש. כל העיניים הופנו אליה. הבנים חייכו אליה והבנות נעצו בה מבטים.
בעוד היא מציגה את עצמה, הסתכלה על נערה אחת, יושבת, ראשה תקועה בספר, וילדים זורקים עליה חתיכות נייר. לפתע הנערה הזאת, הזכירה לה את עצמה.
מבט כועס עלה על פניה. ״למה אתם מתנהגים אליה ככה?״ שאלה את תלמדי הכיתה, כל העיניים נעוצות בה. ״היא תלמידה כמוכם. היא יפה הרבה יותר מהבנות המקובלות פה, אז למה ככה?״ שאלה בכעס. היא התקרה אל הנערה והתיישבה לצידה. ״סליחה המורה, פשוט הייתי חייבת לשאול אותם את השאלה הזאת שהטרידה את מוחי.״ התנצלה שני (זאתי שעברה דירה) והוציאה את הציוד הנדרש לשיעור מהתיק.
המורה חייכה אליה והנהנה.
״תודה״ שמעה קול חלש אומר לה. היא הסתכלה על הנערה, שכל כך הזכירה לה את עצמה. ״אני טליה״ חייכה טליה. ״אני שני, ואני חושבת שנוכל להיות חברות טובות״