ספר לי סיפור- פרק ראשון

ספר לי סיפור- פרק ראשון

היא ישבה בגינתה, גב כפוף ורגליים שלובות ועליהן? מונח מגזין נשיונל גאוגרפיק. כל כך אהבה לקוראו, לא פספסה שום כתב עת ושום מילה אשר כתובה בו. הסיבות הן אלפי סיבות, ריח המגזין, מגע דפי העיתון על אצבעותיה והסיפורים, אוח, הסיפורים. רק לפני חודש החלה לעקוב אחר הסדרה וכבר נשבתה בקסמה. עיניה הגדולות, צבען כשל אגוז, סקרו בעניין רב את דפי העיתון, שיערה הזהוב נפל על כתפיה הצנומות, שפתיה יצרו מין חיוך קסום של תקווה, מחוץ שרר שקט ובפנים ראשה? עולם גועש ורועש. לפתע, בעודה יושבה על הדשא הירקרק, עלתה בה מחשבה. אולי אהיה חוקרת וכתבת בנשיונל גאוגרפיק? בסתר ליבה ידעה כי לא ניחנה בשום כישרון מתמטיקאי וכמובן שלא פוליטי, במה נשאר לה לעסוק? כיצד תוכל להועיל לאנושות ולהביע את דמותה לידי ביטוי?
ומנגד, ישנו את אותו רעיון, כתבת עיתון חקר זה, משרה שבשנייה אחת הפכה למטרת חייה.
"כך אוכל להסתובב ביבשות, לחפש אוצרות, לחקור מדעית את הטבע ולהועיל לעולם!" כל כך התלהבה היא…לא הייתה מאושרת ממנה. כל אותה תקופה, לפני ההליכה למכללה המיועדת יחד עם שאר בני הנוער בסביבות גילה, רגע לפני סיום הלימודים, לא הייתה עדיין בטוחה לאיזה כיוון תפנה בחייה, באיזה עתיד תבחר. עד זמן זה, נהגה להתמקם תחת הצל המגונן בעודה צופה בשאר המחייכים מאור השמש, כעת, הגיע תורה לזרוח.

♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦

"תגידו משהו," אֶסְמִי ביקשה בשילוב ידיים, בעצבנות, לאחר שסיפרה להוריה באותו היום אודות רעיונה. "מה את רוצה שנגיד?" ענה האב בתוקפנות ונתקף במבטה העוין של אמה,
"יקירתי, את יודעת שזה לא מציאותי, את צריכה עבודה ממנה תוכלי להרוויח כסף! להקים משפחה, ילדים, שתהיי מאושרת,"
"כך אהיה מאושרת," ענתה אֶסְמִי, חיוכה נמחק מפניה אך בכל זאת עיניה נצצו בהתלהבות.
"תחשבי שוב," ביקשה האם.
"אין על מה לחשוב," פסק האב, "רצית להיות עורכת דין, לא? תעבדי לצדי, תרוויחי את אותם הכספים למשפחה, תזכי במעמד, מה יותר טוב מזה?"
"זה מה שאתה רצית, אבא," אמרה, "עם סוף הלימודים, אני יוצאת מהבית,"
"מה עם המכללה? בבקשה אסמי," דמעות ניכרו בעיניה של גברת דרלינג.
"אני רוצה לראות עולם, לקבל מוזה, לחפש רעיונות ולקבל השראה לגבי הנושא עליו אחקור ואכתוב, אחרי שאבחר, אחזור ואלמד ככל השאר את הנושא הזה," אמרה בהיזכרה את השיחה שלה עם פרופסור זיגד, המורה לביולוגיה אשר חיזק את עמדתה כטפח על שכמה והזהיר אותה מהדרך המטולטלת בה בוחרת לצעוד.
"כל עוד את באחריותי, את נשארת בבית הזה!" צעק האב והתרומם על רגליו. הנערה נרתעה וצעדה אחורנית, לכיוון חדרה.
"חודש אחר הלימודים אהיה בת שמונה עשרה, אם תחזיק אותי פה עוד חודש, אני סתם אתעכב." מלמלה בלחש.
"אז תשבי בבית חודש, יהיה לך זמן לחשוב על השטויות שמכניסים לך לראש!"
"זאת אני, הכל אני," עמדה על שלה והידקה את אגרופיה.
"לכי לחדר שלך," אישוניו של מר דרלינג רטטו.
"ברצון!" אסמי צעקה ונחפזה לעזוב את שולחן האוכל, את שני הוריה הבלתי תומכים, את חייה הנכזבים.
"הם יראו, עוד אצליח," לחשה לעצמה וננעלה בחדרה כשבאוזניה מתנגנת אותה הבטחה.