מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 41 הפרק שלו חיכיתםםםםם

~~~נקודת המבט של אלה~~~

ישבתי יחד עם דניאל ואביה מאחורי הקלעים מחכות שהמוםע ייגמר, אני כבר מתחילה להתרגל לרעש הצרחות הזה שלא עוזב אותי. "אני משועממת" אביה אמרה ששכבנו אחת על השנייה בספה. "אני רעבה" אמרתי גם נשמעת כמו זומבי. "אני משעוממת ו-רעבה" דניאל הוסיפה לרשימת התלונות שלנו. כן אנחנו דיי מפונקות, לא מכחישה כלום. אבל היי! אם אני אפול על אי בודד אני אוכל להתמודד עם התנאים כמו גדולה. אני לא עד כדי כך. "אני הולכת לקחת משהו מהמטבח" דניאל קמה מהספה ונתנה לנו יותר מקום להימרח עליה. "גם אני, אני כל כך רעבה" אמרתי לפני שקמתי. "היי אל תשאירו אותי כאן לבד!" אביה צעקהלפני שמיהרה להשיג אותנו. הלכנו למטבח וכל מה שהיה זה בייגלה וקפה. "בייגלה?? רציני?! כל מה שיש כאן זה בייגלה?!!" דניאל אמרה עצבנית שמהשיכה לפתוח ולבגור כל מיני ארונות במהירות.
"היי, יש להם גם קפה" אמרתי בצניות מנהרת את קופסת הקפה המלאה ואביה צחקה ממני ודניאל גילגלה עיניים. "טוב, תביאי את הבייגלה לפחות זה יעביר לנו את הזמן" אביה אמרה יושבת ליד השולחן המעוגל שהיה ליד אביזרי המטבח. דניאל הביאה את חפיסת הבייגלה והתיישבה ליידנו. התחלנו לאכול עד שלא יכולתי יותר לטעום את החוסר טעם הזה. "זה כל כך יבש! כמו לאכול חול" אמרתי לפני שקמתי לחפש משהו לטבול בו. הוצאתי ממרח שוקולד שהיה שם וממרח ברבקיו שבמקרה מצאתי. "איו, אלה. מה את עושה?" אביה אמרה נגעלת ולדניאל לא היה פרצוף שונה משלה כשעירבבתי בין שני הממרחים ואכלתי את זה ביחד עם הבייגלה, לשם שינוי זה היה נורא טעים!

"אל תשפטו אותי, זה כל מה שיש. וזה ממש טעים" אמרתי והמשכתי לאכול. הן נראו נגעלות בהתחלה אבל האמינו לי וניסו גם לאכול את זה. וכמעט הקיאו. "איכ! אלה! ברצינות! איך את אוכלת את זה??" אביה אמרה נגעלת ששתתה המון מים, כולל דניאל. אבל אני פשוט המשכתי לאכול. "מה הבעיה שלך פשוט לאכול את זה רק עם השוקולד??" דניאל אמרה מבולבלת. "כי אני לא רוצה! אני לא יודעת פשוט התחשק לי לערבב בינהם." אמרתי והן נראו מבולבלות בהתחלה אבל אז תוך כדי שהמשכתי לאכול ראיתי את אביה פותחת עיניים לרווחה עם חיוך ענק. "מה?" שאלתי תוך כדי לעיסות כשהיא בההתה בי בצורה מפחידה.
"או. מי. גאד!" היא אמרה עם חיוך גדול יותר. "מה את רוצה אביה??" שאלתי מבוהלת ממנה.
"אומיגאד אומיגאד אלה!" היא אמרה והתחילה להתרומם ודניאל נראתה מבולבלת בדיוק כמוני. "מה? מה??" שאלתי עצבנית כי היא לגמרי התגרתה בי. "את בהריון!! אומיגאד אלה את בהריון!" הלב שלי לגמרי נעצר. לואי גילה לה?! אם לואי גילה לה אני פאקינג הולכת להרו– אומיגאד מה אני עושה עכשיו. "מה?? אני לא ב– אביה תפסיקי!" אמרתי עצבנית תוך כדי קולות ההתלהבות שלה ובקושי הצלחתי לשמוע את עצמי חושבת ודניאל נראתה עוד יורת מבולבלת לא יודעת למי להאמין. "אני לא מאמינה! אומיגאד אני לא מאמינה!!" היא המשיכה נבהלהת ועכשיו קמה לגמרי מהמקום שקפצה למעלה ולמטה עם חיוך מאוזן לאוזן. "על מה היא מדברת אלה?? זה נכון?!" דניאל שאלה וגם החיוך שלה מתחיל להעלות. "לא! לא! דניאל אני לא יודעת על מה היא מדברת!" אמרתי אבל שתיהן בכלל לא התייחסו אלי הן רק קפצו ביחד בזמן שאני ישבתי מולן כבר מתחילה להתייאש. "זה היה לואי?? זה לואי גילה לך?!" שאלתי עצבנית והעיניים של שתיהן עוד יותר נפקחו לרווחה כשהודתי באמת. "אז את מודה! את באמת בהריון!" דניאל אמרה מתרגשת שהן שתיהן התיישבו שוב מולי. "אני לא מאמינה החברה הכי טובה שלי בהריון! אומיגאד ידעתי! כל ההקאות והמאכלים המוזרים והמגעילים שלך! לואי לא סיפר לי כלום אני פשוט גאון אמיתי!" אביה אמרה מתרגשת אבל אני לא הייתי בדיוק כמוהה. "ששש..!! אוקיי כן.. אני בהריון.. אב–" לפני שסיימתי את המשפט בנסיון להנמיח את הקול שלהן למרות שגם ככה לא נראלי מישהו ישמע בגלל צעקות המעריצים שבחוץ, הן עצרו אותי בצרחות נרגשות. "אבל!!" עצרתי אותן שוב והן נרגעו כשהסתכלו עלי. "אסור לכן לספר. אני רצינית. בבקשה תשארו בשקט!" אמרתי בשקט. זה לא היה אמור להיות ככה. הן לא היו אמורות לגלות ככה. אף אחד לא היה אמור לגלות…. אוףף אני פשוט לא יודעת מה אני הולכת לעשות עם כל עניין ההריון הזה.

"למה לא אמרת לנו שום דבר אלה??" דניאל שאלה כשהן סוף סוף נרגעו. נאנחתי ושיפשפתי את המצח שלי. "לא יכולתי… הייתי צריכה לספר קודם להארי. זה לא בסדר.. זה לא כמו שזה צריך להיות. סיפרתי ללואי כי הייתי צריכה אותו בזה… אע, מה אני עושה..?" שאלתי נאנחת והעלתי את הרגליים שלי לכיסא וחיבקתי את הברכיים. זה בדרך כלל משהו שאני עושה כשאני ממש מיואשת ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. "התינוק מהארי?!" דניאל שאלה מופתעת ואני פשוט גילגלתי עיניים אל הטימטום הענק שלה. איך זה שצבע השיער שלה לא בלונד? "מה חשבת טיפשה?!" אביה שאלה כשנתנה לה מכה בראש עם העיתון שהיה מונח במקרה על השולחן, גורמת לי לצחוק טיפה. ודניאל פשוט הרגישה טיפשה כרגיל.
"את רצינית אלה? לא סיפרת להארי?? למה את מחכה בדיוק?" היא שאלה רגועה יותר אבל עדיין הסתכלה עלי כאילו הייתי חתיכת מוזרה לא מובנת. "אני לא יודעת… אני מפחדת לספר לו… אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה לספר לו. אני בכלל לא יודעת אם אני רוצה את התינוק הזה, אני לא רציתי אף פעם שמישהו ממכם ידע כי אני לא רוצה את כל זה…. אני פשוט לא יודעת" נאנחתי הנחה הכי כבדה שלי בסוף המשפט ואביה פשוט קמה והקימה אותי ביחד איתה כדי שהיא תוכל לתת לי חיבוק נעים ומנחם. לא עבר הרבה זמן עד שדניאל הצטרפה לחיבוק ועשתה אותו לחיבוק משולש שגרם לי לצחקק לעצמי ושמחתי שיש לי חברות כאלה.

"אפשר להצטרף?" הקול של זאיין נשמע וגרם לנו לצחוק. "על מה כל האהבה הזאת?" נייל שאל עם חיוך. "אהה… סתם. העלבנו את אלה בצחוק והיא לא הסכימה לדבר איתנו אז חיבקנו אותה עד היא תוותר" דניאל המציאה איזה שקר טיפשי אבל הם קנו את זה. "poor baby" הארי אמר בצחוק לפני שתפס לי במותניים ונתן לי נשיקה על השפתיים. עוד לא הספקתי לצחוק ממה שהוא אמר והוא כבר נישק אותי אז פשוט חייכתי לתוך הנשיקה. "יש לך טעם של שוקולד, או רוטב ברבקיו? ומשהו מלוח? מה?" הוא אמר מבולבל ואני פשוט צחקתי. "לא היה כאן מה לאכול אז, איך נגיד את זה… אילתרנו?" אמרתי והוא צחק כהבנה. והמשיך לנשק אותי, גורם לי להסמיק לגמרי. "איככ הארי. אתה מזיע" אמרתי ודחפתי אותו אחורה ממני אבל הוא פשוט צחק. "אוקיי סליחה באמת! טוב אני הולך להחליף וחוזר, וחסר לך את דוחה אותי" הוא הזהיר אותי בצחוק והעזתי לתת לו נשיקה אחת אחרונה, אפילו עם כל הזיעה שלו והרגשתי אותו מחייך מופתע לפני שהוא הלך להחליף. נעמדתי עם חיוך נשענת על הקיר והסתכלתי סתם מסביב. כמה אנשי במה הזיזו את קולבי התלבושות וחלק החזיקו כמה רמקולים ביידים שלהם וכולם היו בתנועה. פתאום ראיתי את לואי עומד מול דניאל ומחזיק לה ביד למרות שהיא לא ממש נראתה מחזיקה בחזרה. היא נראתה קצת יותר לחוצה. הם נראו דיי מתווכחים וזה עניין אותי. אני יודעת שזה לא בסדר אבל הייתי חייבת לדעת מה כל העניין, זה לא פייר שלואי יודע הכל עלי אבל לא מספר לי הכל עליו! כן… נשמע מספיק משכנע. אישרתי לעצמי ולאט לאט התקרבתי אליהם, מנסה להראות לא מקשיבה. אני בטוחה שנראתי עכשיו כמו מעריצה משוגעת שמנסה להתקרב לבנים בלי שאף אחד ישים לב.

"זה לא יפה דניאל. את מנסה לשגע אותי וזה לא יפה. מה את מצפה ממני לחשוב עכשיו? אני מזכיר לך ש-את- זאת שנישקת אותי פתאום. היינו במרחק חמש דקות מלסיים במיטה ופתאום כאילו כלום לא קרה. את נישקת או–" הוא ניסה לדבר בשקט כדי שלא ישמעו. "אני יודעת! זאת הייתה טעות אוקיי?? אנחנו חברים! וטוב לי ככה.. לך לא? לא טוב לך ככה?" היא אמרה בקול עדין ולחוץ. מה לעזאזל נסגר עם שניהם? הם שכבו אתמול בלילה? או שלא?? מה קרה שם?
"יודעת מה… את צודקת. אנחנו חברים, רק ידידים." הסתכלתי עליו והוא נראה פתאום מחוייך, עוזב לה את היד. מה?? הוא לגמרי שינה צורת פנים עכשיו בשתי שניות. זה היה ממש מוזר אבל כמו שאני מכירה את לואי הוא זומם משהו. "מה?" היא אמרה בשקט מבולבלת. "אני הולך להחליף בגדים. נתראה אחר כך אחות" הוא הדגיש את המילה -אחו- לפני שנתן לה תפיחה על הכתף והלך משם. היה לדניאל מבט של "מה לאזעזל??" שגרם לי לצחוק. כן, לואי לגמרי מתכנן משהו.

"אתן באות?" ליאם שאל כשהבנים כבר החליפו והתקלחו. "לאן?" שאלתי מבולבלת. "למסיבת החתונה? אתן יודעות.. מה שעושים לפני כל חתונה" נייל הסביר. האא.. כבר שכחתי מהחתונה של החבר הזה שלהם ג'ייק מחר. "זה לא אמור להיות מסיבת רווקים- מסיבת רווקות משהו כזה?" אביה שאלה מבולבלת ובילבלה גם אותי. "כן.. אבל המיקומים בכלל לא רחוקים אחד מהשני, הפרש של רחוב בין המסיבת רווקים למסיבת הרווקות. ארוסתו חושבת שהם אף פעם לא צריכים להיות כל כך מרוחקים אחד מהשני" לואי אמר ולגמרי לא היה נראה מסכים עם זה וזה גרם לנו לצחוק, כי זה נראה האמת דיי דביק. "אפילו לא במסיבת רווקים?" שאלתי צוחקת ומבולבלת. "אפילו לא" לואי ענה וגם צחק. "אוקיי הבנתי.. אבל זאת מסיבת רווקים? איפה אנחנו בסיפור?" דניאל שאלה סוף סוף שאלה לעניין. באמת למה אנחנו קשורות. "הלן ביקשה שתבואו למסיבת רווקות שלה" ליאם הסביר ולפי מה שהארי הסביר לי לפני כמה ימים ארוסתו היא הלן – וזה גם נשמע הכי הגיוני. בהתחלה קצת היססנו כי אנחנו לא הכי מכירות אותה אבל אחר כך הסכמנו.

****************************************************************************
***************************************
*********************************************************

אביה דניאל ואני הגענו למקום לפני שניפרדו מהבנים. כמו שהם אמרו קודם, הרחובות במרחק של חמש דקות אחד מהשני. "בלי יותר מדי שטויות" הארי אמר בצניות אלי וצחקתי. "אני חושבת שזה צריך להיות הפוך לא?" אמרתי והוא צחק לפני שהכניס אותי לנשיקה נעימה והייתה ארוכה מהרגיל. כנראה שלא הייתי היחידה שלא רצתה לעזוב. "ואל תשתכרי. אני רוצה אותך לאחר כך" הוא חייך והנהנתי לפני שהוא נישק אותי שוב והתחלנו ללכת בכיוונים הפוכים. אביה דניאל ואני נכנסנו לתוך בניין שמסתבל שהיה מלון והלכנו לחדר שבו אמרו לנו. כשנכנסנו כבר היה מוזיקה ובנות שיכורות ושמחות. "הייי! אתן צריכות להיות דניאל אביה ואלה אני צודקת?" אישה שנראתה בערך בת 24 25 חייכה אלינו. "כן. אני אביה" היא חייכה אליה. "זאת דניאל, וזאת אלה" היא הציגה אותנו ולחצנו ידיים. "מזל טוב" אמרתי לה והיא הודתה לי לפני שהכניסה אותנו למסיבה. בנות רקדו ונהנו כולל אביה ודניאל, אבל אני לא ממש יכולתי כשכל הזמן חשבתי על מה אני הולכת לעשות עם הארי. כבר עבר יותר מדי זמן, הוא הולך לשנוא אותי כשאני יספר לו. חשבתי לעצמי יחד עם המוזיקה הרועשת לפני שדניאל ואביה התיישבו ליידי, יותר נכון נחתו ליידי כשהן צוחקות. "מה קורה אלה? בואי לרקוד!" דניאל אמרה שמחה. "לא מתחשק לי ממש… אני בסדר כאן" אמרתי ואילצתי חיוך. "כן, רואים" דניאל אמרה בצניות. "אוקיי זהו זה. קדימה בואי" אביה הקימה אותי מהמקום שלי. "לאן הולכים??" שאלתי מבולבלת כשניגררתי אחריה. "אני לוקחת אותך להארי, ואת הולכת לספר לו" היא אמרה. "אנחנו חוזרות עוד כמה דקות" אביה אמרה להלן לפני שנתנה לי חיוך וגררה אותי בכוח החוצה. מה? לאא??
"לא! אני לא יכולה אביה!" ניסיתי להתנגד אבל עכשיו גם דניאל גררה אותי. "אני באה גם" היא חייכה והתלהבה מהרעיון. כבר היינו בחוץ הולכות ברחובות ואני עדיין ניסיתי להתנגד. היא עצרה והסתכלה עלי. "תקשיבי אלה. את יודעת שאת צריכה. זה כבר לא עניין של רוצה. אני רואה כמה זה מטריד אותך! ואני באמת לא מבינה איך זה שלואי לא עשה את זה עד עכשיו כי זה היה אמור להעשות ממזמן. ככל שיותר תדחי את זה ככה זה יהיה גרועה יותר. אלה…. לא משנה מה אנחנו כאן לצידך. כולל לואי שהוכיח לך את זה כבר כמה פעמים" היא הסבירה לי והאמת דיי שכנעה אותי. אבל בכל זאת לגמרי פחדתי לעשות את זה. עדיין היססתי כל הדרך עד שהגענו לשם. גם שם כרגיל הייתה מוזיקה מעבר לדלת. עמדנו שם והן חיכו שהייתי מספיק מוכנה כדי לפתוח את הדלת. במקרה של המקום הזה זה היה מועדון קרקע, לא בניין. אני חושבת שזה יותר נוח ככה…
לקחתי נשימה עמוקה אחרי שבע דקות וסוף סוף פתחתי את הדלת. המוזיקה התגברה כשנכנסנו. חיפשתי בעיניים את הארי וסוף סוף מצאתי, למרות שלא ממש רציתי למצוא. נשמתי נשימה עמוקה והרגשתי את היד של אביה על הכפתיים שלי. "יהיה בסדר אלה" היא חייכה אלי וזייפתי חיוך בחזרה. שוב נשמתי נשימה עמוקה והלכתי לכייונו. הייתי במרחק של חמש מטר ממנו אבל נעצרתי בהלם כשפתאום ראיתי חשפנית מתקרבת אליו, לבושה כמעט -בכלום!- . קפאתי במקום שלי כשראיתי את הארי לגמרי נהנה מהנוכחות שלה. אוקיי אני לא מגזימה ואומרת עכשיו ש'אומיגאד הוא לגמרי בוגד בי וכל החיים שלי נהרסו ובלה בלה' אני רק סוף סוף מקבלת את האומץ לספר לו ובוטחת בו מספיק וחושבת שהוא סוף סוף התבגר. אני פשוט לא יכולה להסתכל על זה ולדעת שזה האבא של הילד שלי! ידעתי לגמרי עכשיו שהוא לא מוכן להיות אבא ב100%. הארי לא יכול להיות האבא של הילד שלי… הרגשתי את עצמי מקבלת סחרחרות ומחליטה סופית שלא לספר לו, שהוא לא יידע. אני הרגשתי שאני פשוט רוצה להיפתר מהילד הזה עכשיו שבבטן שלי. לפני שהספקתי ללכת משם כמה שיותר מהר הארי הבחין בי והסתכלנו אחד לשנייה בעיניים לכמה שניות. עם החשפנית שעדיין 'רוקדת עליו' לצידו.

התחלתי ללכת משם ושמעתי את הארי קורא בקול שלי מנסה להשיג אותי. יצאתי לרחוב כמה שיותר מהר ופשוט התחלתי ללכת מהר כמה שיותר רחוק משם ואפילו ידעתי לאן אני הולכת. "אלה חכי!" הנשימות שלו נשמעו כבדות כשהוא רץ לכיווני. ניסיתי למהר ולא אמרתי כלום, אפילו לא הסתובבתי אליו. "עצרי!" הוא המשיך לצעוק לי והרגשתי את היד שלו תופסת ביד שלי ועוצרת אותי. לא התנגדתי לשם שינוי. הוא סובב אותי והסתכל לי מודאג בעיניים, כולו מתנשם. "למה באת?" הוא שאל מבולבל כשהחזיק לי ביד. "מצטערת. הפרעתי לך באמצע?" שאלתי מתגרה, רציתי לריב איתו. רציתי שהוא ייכעס עלי כדי שאני אוכל להמשיך בתוכנית שלי לנסות לאבד את הילד הזה. הפרצוף שלו מיד השתנה לעצבני. ידעתי שזה עובד. "מה? את צוחקת עלי נכון??"

"בכלל לא הארי. אתה מוזמן ללכת להמשיך. תהנה" אמרתי וניסיתי להמשיך ללכת אבל הוא שוב סובב אותי. "תפסיקי! אני יודע מה את מנסה לעשות!"
"הא כן? מה הארי?? מה אני מנסה לעשות??" שאלתי עצבנית בכוונה. אני אף פעם לא רבה על שטויות כאלה והוא יודע את זה, בגלל זה היה לו קשה להאמין לזה.
"את מנסה ליצור ריב וזה לא יצליח לך!"
"ליצור ריב?! אני לא יכולה לכעוס עלייך אם לא עשית שום דבר! אז עובדה שאני כועסת הארי! אתה כל הזמן מפשל! הייתי צריכה לדעת מהתחלה שאתה הצרה ולא אני! אתה יודע שאני לא יכולה לכעוס סתם אלה אם עשית משהו!" לגמרי אילתרתי אבל לא משנה מה הוא קנה את זה והתעצבן מזה לגמרי.

"על מה את מדברת?! זאת מסיבת רווקים! לא היית אמורה להיות שם בכלל!"

"אהה אז זה העניין? לא הייתי אמורה להיות שם אז אתה נותן לעצמך?! אתה יודע שאתה לא חייב להמשיך עם כל זה הארי! אם אתה מרגיש שאני עוצרת אותך ולא נותנת לך לעשות כלום אז למה שלא תעזוב אותי וזה?!"

"זאת לא הכוונה שלי! תפסיקי לעשות את זה אלה תפסיקי לגרום לי להתעצבן!!" הוא ממש צעק עכשיו. המשכנו להתווכח אחד עם השנייה והוא פשוט לא התעצבן והלך לא משנה מה ניסיתי לעשות. לא ידעתי שלעצבן את הארי ולהרחיק אותו ממני יהיה כזה קשה. אפילו שהכל היה הצגה.

"למה באת לשם בכלל!?? ולמה את ל–" כבר לא שלטתי במה שאני אומרת ועצרתי אותו באמצע. "כי הייתי צריכה לספר לך משהו אוקיי?!" המשכנו לצעוק אחד על השניה.

"ברצינות אלה!? וזה לא היה יכול לחכות! היית חייבת לבוא עד לשם עדי שעכשיו כל זה יקרה ו-" כבר בכלל לא שלטתי יותר במה שאני אומרת. הרגשתי שאני כבר לא יודעת מה לאלתר יותר.

"אני בהריון!!" השתקתי אותו לגמרי. עמדנו שנינו בשוק. לא התכוונתי להגיד את זה! מה עשיתי?? לא יכולתי להביו מה המבט שלו אומר אז פשוט ברחתי משם כמה שיות מהר, קיוויתי שהוא לא ילך אחריי.

~~~נקודת המבט של הארי~~~

"למה באת לשם בכלל!?? ולמה את ל–" כבר הרגשתי את עצמי נכנע ומתעצבן כשהיא עצרה אותי באמצע "כי הייתי צריכה לספר לך משהו אוקיי?!" היא המשיכה לצעוק עלי ועמדנו שם פשוט צועקים אחד על השנייה לעשר דקות. ידעתי שהיא מנסה לגרום לי להתעצבן בכוונה. אני לא יודע למה אבל אני יודע שאלה לא סתם רבה על שטויות כאלה. אבל התעצבנתי כי ידעתי שהיא בכוונה מנסה שאני התעצבן. זה לגמרי לא הגיוני אבל זה קרה.

"ברצינות אלה!? וזה לא היה יכול לחכות! היית חייבת לבוא עד לשם עדי שעכשיו כל זה יקרה ו-" לא הבנתי למה היא עושה את כל זה ובכל הצעקות היא נראתה לחוצה כאילו היא לא הקשיבה לי כבר והיא לגמרי השתיקה אותי בדבר הבא שהיא אמרה כשחתכה אותי באמצע המשפט.

"אני בהריון!!" עמדתי שם קפוא. לא הרגשתי את הלב שלי פועם. לא ידעתי אפילו אם אני שמח או עצוב, לא ידעתי מה לחשוב ובטח שלא מה להגיד. היא ברחה משם עוד בלי ששמתי לב. ידעתי שהייתי צריך ללכת אחריה, אבל… מה אני עושה עכשיו? מה אני אומר לה.
היא בהריון? אבל הפעם האחרונה ששכבנו ז– פאק כבר חודשיים! היא בהריון חודשיים והיא לא אמרה לי? אני לא מאמין איך לא שמתי לב.. בגלל זה היא הייתה כל כך לחוצה ליידי כל הזמן. כל ההקאות והמאכלים המוזרים שלה. איזה מטומטם אני! זה מה שהיא רצתה לספר לי באותו היום שהלכתי והשתכרתי במקום לבוא למסעדה איתה. אין פלא שהיא לא רצתה לספר לי. היא לגמרי לא יכולה לסמוך עלי יותר.

עברה דקה עד ששמתי לב שכולם עמדו כמה מטרים מאחוריי. הקשיבו לכל השיחה שלנו. ליאם, לואי, זאיין, נייל, אביה ודניאל. מסתכלים בהלם לא יודעים מה להגיד. עמדתי קופא במקום עד שנייל התקרב אלי. "אני מרחם עלייך הארי, בגלל שהיא חושבת שאתה הבן הכי מדהים שיש, אם היא הייתה יכולה לבחור בכל בן שבעולם היא עדיין הייתה בוחרת בך. אתה לא רוצה שהיא תהיה חלק מהעבר שלך. אם לא תלך אחריה עכשיו היא תמצא מישהו אחר. או לך תדע מה היא תעשה לעצמה עכשיו." נייל אמר לי ועכשיו הבנתי הכל. אני באמת לא רוצה שהיא תהיה חלק מהעבר שלי. אם הייתי מדמיין את עצמי בתור אבא זה רק לילד של אלה. כן אולי לא תכננתי ילד עכשיו ואני גם לא חושב שהייתי מתכנן לעכשיו, אבל זה לא אומר שאני לא שמח שיש לי ילד. מאלה.

חייכתי אליו חיוך מאולץ קטן לפני שהתחלתי לרוץ אחרי לאן שאלה הלכה אליו, בתקווה שאני אמצא אותה כמה שיותר מהר.