בעקבות הפרפרים (3)

חוץ מהרגעים שהנחיתי את ג'ון לאן לפנות, שאר הנסיעה הייתה שקטה.
יצאתי מן הכרכרה וראיתי את לידיה יוצאת אחריי.
"אני לא צריכה ליווי.", אמרתי בזלזול. היא נעצרה במקומה, ניסתה לשמור עליי מרחוק. אני רואה אותה חוקרת את המקום, קצת מופתעת ממה שהיא רואה. היא בטח רגילה לראות ארמונות ומקומות מפוארים. לדעתי, זאת הפעם הראשונה שהיא רואה בית איכרים מקרוב.
"אני אוהבת את המקום הזה", היא אמרה, "הוא כל כך פשוט."
ביתנו נראה כמו רוב הבתים בשכונה. הקירות עשויים מעץ, הגג בצורת משולש ומכוסה בקש צהוב וארובה מבצבצת מאחור, אך לעומת שאר האיכרים, אנחנו השקענו עבודה רבה בבית.
שביל הכניסה עשוי מהמון אבנים קטנות שאספנו בעיר והגינה הפורחת מסביב לשביל צורכת טיפול והשקיה בכל יום, אך עכשיו החורף הגיע ויקל על כל עבודות האדמה. את לול התרנגולים בנינו בעצמנו, בעזרת עצים שאבי ואחי כרתו ביער.
אני זוכרת את היום שבו בנינו את הלול. את התרנגולים קיבלנו במתנה מהמלכה כאות הוקרה על כל סוגי הבשר השונים שאחי צד והביא לה. אבי היה נפח, כך שידע ליצור כלי עבודה. אמי הייתה חותכת את העץ, אחי כרת והביא את העצים ואני חילקתי עצות לעיצוב הלול. הייתי רק בת שש, אבל הרגשתי כמו מנהלת שאחראית על פועליה. לקח לנו שבוע, אך התוצאות היו מרשימות. אנחנו כבר לא מבלים ימים כאלו ביחד, למרות כל ניסיונותיי לשנות זאת.

שמתי לב לחלק מהשכנים שהציצו מחלונם, בוהים בלידיה. לראות בן מלוכה בשכונה שכזאת הוא דבר נדיר ביותר.
שלוש נקישות בדלת. אמי פתחה את הדלת במהרה ומבט הקלה נראה על פניה.
אמי ואני דומות מאוד, בין אם זה באישיות ובין אם זה במראה. שיערה החום דליל וחלק, בצבע התואם לעיניה הבהירות. עורה לא לבן, אך גם לא שחום. רוב תשומת הלב מוסבת לאפה הגדול. לצערי, גם את אפי ירשתי ממנה.
היא לבושה בשמלה צהובה ודקה. השמלה מעט קרועה ומלוכלכת, אך נראה שזה לא מפריע לה כרגע.
עיניה עייפות, היא לא רגילה להישאר ערה בשעות מאוחרות כמו אלה.
"איפה היית?", שאלה כשחיבקה אותי חזק.
כששחררה את החיבוק, היא החזיקה אותי מולה, בוחנת אותי. תוך כמה שניות היא שמה לב לכרכרה שעומדת בקצה השביל ולנסיכה שחיכתה מתחת למטרייה. אמי תפסה במהרה את מעילה ויצאה אל הנסיכה, כשאני בעקבותיה.