כול עוד זה לא קשור אליי (עיניים מכוסות)

מסביבי הכול קורה, אני לא שם כדי לראות.
מסתגר לי בחדרי, בעיניים מכוסות.

מסביבי מכונות ואנשים של מלחמה.
אני יושב ומתעלם, בשקט, בפינה.

מפחד להסתכל, אפילו לא מעיף מבט.
לא רוצה להתחבר, אף לא לרגע קט.

אני לא רוצה לראות, שמא אפגע,
עם הסבל שבחוץ אני לא רוצה מגע.

רעב, מחלות ועוד סוגים של סבל,
נשארים מחוץ לדלת, ביחד עם הזבל.

את המציאות משאיר בחוץ, ממשיך להתעלם.
זה מרגיש כול-כך נעים, להיות נאיבי וחולם.

נולדתי לבד וככה אני חי.
מצדי שיסבלו כולם, כול עוד זה לא קשור אליי…