בריאו – 2

"מתי הגעתן?" שומרת הראש הצעירה הופיעה בדלת בית האבן.
ראשי היה שמוט ברפיון על השולחן הקר, בטני מסרבת להירגע, "אההה…." שיהקתי בבחילה, "אה… קאלה רכבה עד השקיעה… בלי עצירות…" הרגשתי איך גוש מטפס לי במעלה הגרון כשנזכרתי שוב בגב העולה ויורד של הסוס.
"או." ארדור הניחה את החנית שלה על שולחן האבן.
ארדור אומנה מגיל קטן להגן על ראש השבט ומנהיגת האחווה הבאה, עלי.
השבט שלנו עתיק, שרד הרבה וממשיך לשרוד, למה? כי הוא שומר על משהו שנקרא "סימן האבן". סימן האבן נמצא אצלנו בבית השומרות, שמור מכל משמר. יום בהיר אחד הוא החליט ליצור אותי, וכל חברות האחווה היו המומות. אם לקצר את כל התהליך, אפשר פשוט לומר שארדור, ביום בו נולדתי, קיבלה את סימן השומר, ולכן קבעו שהיא תהיה המגן שלי למרות שהיתה רק בת שלוש.
מי שהיו בחדר בזמן היווצרותי הן קאלה וכמה נשות אחווה, ומאז הן מסתירות את קיומי מכל מי שאינה בת אחווה.
האם סימן האבן באמת יצר אותי? היה לי קשה להאמין שכן. סימן האבן, שטכנית אמור להיות אבא שלי, או אמא שלי, מה זה משנה, לא הראה שום סימן חיים. שזה פשוט מעליב. אבל בכל אופן, ארדור תמיד היתה לידי, חוץ מהחודשים בהם הייתי בסככה, בורחת מכל שיעור אפשרי.
"אז מה למדת?" ארדור סיקלה רגליים על השולחן וכרסמה כנפי עוף צלויות, חולקת איתי קערה שלמה. לקחתי לי כמה.
"הרבה,"אמרתי. ידיי התלכלכו משמן, והמשכתי ללכלך אותן, נהנית מכל רגע, "אם יש משהו שבאמת למדתי כמו שצריך," בלעתי בקול, "זה להימלט מדף ודיו בצרחות אימה."
"שימושי." ארדור ויתרה על שאר תכולת הקערה כששמה לב שגמרתי שלוש כנפיים שלמות בעוד שהיא היתה באמצע הראשונה. היא פנתה להתעסק בחנית שלה.
החנית של ארדור היתה גדולה וכבדה, אבל עם זאת יפה ומסוכנת. ארדור הרימה אותה במיומנות וסובבה אותה באוויר בשיעמום, בוהה בתקרה.
"מה…" התחלתי, מביטה בחנית מסתובבת בשריקות, "מה היה פה בזמן שלא הייתי כאן?"
"לא הרבה, את יודעת שלא קורה דבר בכפר," היא הפסיקה את הסיבובים של החנית באוויר והטיחה את המוט ברצפה, מה שגרם לרעד בכל הבית. "הכפר תקוע באמצע שום מקום אחד גדול, מחוץ לשטחי מיטאל, מרוחק מכל שטח שבט אחר… מה כבר יכול לקרות?"
היא ניתרה לאחור בסלטה ונחתה על רגליה כשהחנית מופנית אל אויב דמיוני, היא ביצעה כמה התקפות סיבוביות וזרקה בעוצמה את החנית לעבר קיר האבן.
החנית חרצה את הקיר בקול נפץ ונתקעה בו.
"הי, אני צריכה את הקיר הזה," הערתי.
ארדור נאנחה, "בשביל מה אני מתאמנת כל כך הרבה, אה? אימונים אימונים ועוד פעם אימונים, אפילו למורה שלי אין מה ללמד אותי עוד. היא שולחת אותי לסיבובים סביב ההר כשהיא רודפת אחרי עם גרזנים במשך כל היום." היא לפתה את מוט החנית, אימצה את שריריה ושלפה אותה מהקיר במשיכה אחת. "אני מקנאה בך."
"ואו, רגע." הבטתי בה בהפתעה, "היית רוצה ללכת לסככה במקומי?" שאלתי, לא מאמינה למילה של ארדור. מה, זה לא כיף להישאר בכפר, לעשות משהו מועיל באמת, במקום שום כלום אחד מגעיל בסככה?
עיניה של ארדור נצצו כשהזכרתי את הסככה, "ברור! ללמוד את סודות הקריאה והכתיבה, להיות כמה דברים בבת אחת, ללמוד…-"
"אוף!" דפקתי בשולחן, "בואי נתחלף!"
"בואי!"
נשתרר שקט.
שקט.
"בלתי אפשרי."
"כן, צודקת," היא אישרה. "אבל יום אחד אני עוד אצא איתך לשדה הקרב ואעמוד לפנייך כמגן, אלחם את המלחמות שלך עם החנית שלי…"
"הי, ומה אני אעשה?" התרעמתי, "אשב ואזרוק קוצים על ישבנים? אני עוד אגמור עם הסככה המטופשת הזו ואלמד להטיח חניתות בקיר כמוך!"
ארדור צחקקה
שוב שקט.
גרעפס שלי, ושוב שקט.
ידעתי למה ארדור חושבת ככה. סימן השומר שמופיע על חזה מעל ליבה גורם לה לרצות ללחום בשבילי. נבחרתי לראש האחווה לעתיד מפני שלפני 10 שנים סימן האבן הזה יצר אותי. קאלה אמרה לי שהוא יצר אותי מפני שהיתה לו סיבה, והוסיפה שאיתי נוצרו עוד כמה דברים. כמובן שהיא לא אמרה לי אילו דברים כדי שלא אבקש ממנה אותם, אבל ידעתי שהם שמורים ליד סימן האבן, בניצב השומרות.
ניחשתי שיש שם דברים הקשורים אלי, אבל לא טרחתי לשאול כי קאלה בחיים לא תגלה לי.
בכל אופן, בתור יצירת "סימן האבן", עתידי מן הסתם קבוע, לפחות באופן כלשהו. השאלה שהפריעה לי היא, מתי, לכל הרוחות?! מתי אני אתחיל לחיות, לעזאזל? קאלה ציוותה עלי להיות בשקט כל הזמן, לא לדבר עם אף אחד חוץ מנשות האחווה, לא ליצור קשר עם שום כלום.
שלא כמו כל תינוקות בני האדם, מאז שהתחלתי להיות קיימת, מחשבתי הייתה צלולה. ראיתי וזכרתי את כל מי שחיתל אותי, ולמדתי לדבר ברגע שידעתי להזיז את הלשון. אם ילד בן אדם רגיל זוכר את עצמו מגיל שלוש או ארבע, אני זכרתי את עצמי ברגע שסימן האבן הניח אותי על רצפת ניצב השומרות. זכרתי את פניהן ההמומות של הנוכחות בבירור.
קאלה אמרה לי שבגלל זה אני יחסית בוגרת יותר, כאילו חייתי יותר מעשר שנים. אבל מה לעשות שזה רק מקשה עלי? זה רק מאריך את הזמן בו תמיד הייתי לבד. הרגשתי בודדה בסככה ולא מועילה באחווה. ארדור היא ציידת מצויינת ולוחמת מוכשרת ביותר, כשהזמן יבוא, היא תהיה מאומנת ומוכנה.
ואני?
אני בטח אהיה בין הזרועות של קאלה, מוברחת בתוך שק מסריח ומושלכת לתוך כרכרה של שומרות האחווה שיתחפשו לנוודות.
נאנחתי.
ארדור החלה לנחור.

ישבתי על שפת האגם ושכשכתי רגליים. ארדור לא היתה לידי. היא שוב הלכה לרוץ סביב ההר, בורחת מהמורה שלה והגרזנים.
כשאני חושבת על זה, אני לא זקוקה להגנה בכלל. מי כבר יודע שאני קיימת חוץ מהאחווה והשומרים? אלו שקאלה פוחדת מהם נראו דמיוניים ומומצאים.
כל מי שרואה את פני מחוץ לאחווה, יכיר אותי כפאוני, אם בכלל אומר לו שזה שמי. אבל גם ככה אסור לי לצאת החוצה אל שאר אנשי הכפר, וזה בגלל שהם לא חלק מהאחווה, לא לקחו חלק בשבועה, ועלולים להסגיר את קיומי, מי אני ומה יצר אותי.
כל בנות העשר הקטנות או הגדולות יותר נמצאו בכפר עצמו. באחווה יש רק שש ילדות; ארדור, מיליצי, אני, מאל, איבי ושאן. לא התחברתי לאף אחת חוץ מארדור. לא חשתי את הצורך ללבוש בגדים יפים ולטפח שיער ולשחק תופשת. כשאמרתי שאני לא מרגישה ילדה, קאלה אמרה לי שזה בגלל שלא נועדתי להיות ילדה.
זה ממש עודד אותי, תודה רבה באמת.
אם מישהו ידע עלי הכי הרבה, זו קאלה. היא הסבירה לי על סימן האבן כל מה שהיא ידעה, אבל זה לא היה מספיק. הסמל המוזר שעל כתפי, שקאלה קראה לו "הרשות", גם לא הסביר הרבה.
"תפשו אותה!" קול מרחוק נישא אלי עם הרוח וקטע באחת כל חוט מחשבה שלי. באופן אינסטנקטיבי של בריחה, קפצתי אל האגם הקר וצללתי.
למשך רגע אחד הייתי מבולבלת ולא ידעתי מה אני עושה. מחשבותי התערבלו בחוסר סדר, הכל היה מסך דממה אחד גדול. ואז לאט המחשבות החלו להיות הגיוניות יותר. הם רודפים אחרי? איך זה הגיוני? אף אחד לא יודע על קיומי חוץ מנשות האחווה. ואף אחת לא רודפת אחרי כרגע, וחוץ מזה, זה היה קול של גבר!
התחלתי לחוש קצרת נשימה. האוויר אזל בריאותיי וגופי שיווע לעוד.
אצרתי את נשימתי כמה שיותר, ואז, כשלא יכלתי יותר, שחיתי במהירות למעלה ושאפתי שאיפה עמוקה ובהולה, משאירה את גופי בתוך המים.
"הי, ילדה!" גבר הופיע מולי על שפת האגם, הוא היה לבוש בשריון קל.
התנשפתי ובחנתי אותו, ליבי פועם בפרעות.
בתור אחת שקאלה לימדה, זכרתי את רוב סמלי השבטים, אבל הסמל שעל דש הבד של החייל לא היה מוכר לי. מה שהיה ברור לי, הוא לא משבט הרוח. מה הוא עושה כאן?
לא ידעתי מה לעשות. לשחות משם? לצלול חזרה ולהעמיד פנים שלא שמעתי? הוא קרא לי "ילדה", יכול להיות שלא התכוון אלי בכלל כשאמר "תפשו אותה"? הוא עמד שם לבד.
כשראה שאני לא עונה, אלא צפה במים ובוהה בו כמו תנשמת, הוא שאל בחשש, "הכל בסדר?"
שתקתי.
"הי, תראי, ראית פה אולי, במקרה, ילדה לבושה שמלה כחולה רצה פה?" הוא שאל והביט מסביב.
נענעתי בראשי. הוא רטן בשקט והמשיך לרוץ.
שחיתי במהירות לעבר השני של האגם, מה חייל בלתי מזוהה עושה בשטח האחווה? אפילו בן שבט הרוח לא יכול סתם להיכנס…
עליתי על הסלעים, כולי נוטפת, "זה היה מבהיל…" מלמלתי.
"הי," יד נחה על כתפי.