לב של אביר 5
"אתה..מאוהב בי.."חזרה על דבריו..
"בכל ליבי לעולם ועד.אלוהים הוא עדי,כי אהבתי אותך מהרגע הראשון שראיתי אותך.."הוא אמר,קרב אלייה כשהיא מעט מתרחקת ממנו,מביטה בו במבט מלא רוך ועדינות.
"את יפייפיה.."נשך את שפתיו..רועד מעט,מתרגש.עיניו ריצדו..
"אסור לנו להיות ביחד..אנשיו של הנסיך ירדפו אותך.הם יהרגו אותך.."קראה..
"איני פוחד."אמר באומץ,אוחז בידה..מביט בה,מתקרב אלייה באומץ.הוא אינו פוחד מהמוות.
"סורין.."אמרה כשהוא אוחז בה קרוב אל גופו.
"תני לי לאהוב אותך.."לחש מסיט את השיער מעיניה..מלטף את פנייה ברכות,מכניע אותה בזרועותיו.פגיעותו,נגעה כל כך אל ליבה.שכן,ידעה כי לראשונה בחייה,למישהו,באמת,איכפת ממנה.לראשונה היא הבינה,מה היא ,אהבה.כשרגע לאחר מיכן הם התנשקו בלהט.שכן,מישהו ראה אותם..מישהו הלשין.,מישהו העז,להפריד אותם בכוח,אחד מהשני.
שניים מאנשי הנסיך,נכנסו עימו אל אסם התבואה,שולפים את חרבותיהם לעבר זוג האוהבים.
"סורין!!!!!!!!!"קראה כשאחד מחיילי צבאו של הנסיך אוחז בה..ואחד מהם אוחז בו..
"אריאנה!!!"הוא קרא,בזעקות שבר.
"אני אהרוג אותה!"קרא הנסיך בשיא שפלות נפש..
"לא!!!!"קרא סורין.."אעשה כל דבר שתבקש..אך,אנא,אל תפגע בה.."
"אם כך..לך מיכאן,אביר."קרא הנסיך ברשעות,"עלייך ללכת מכאן..ולא לשוב..לעולם!"
"אם כן,"אמר.."כך אעשה.."הוסיף ואמר,שבור.
"לא!!!"קראה הנסיכה,כשדמעות בעינייה.בוא היה קרן האור היחידה בחייה.והיא ,האויר שאותו הוא נושם.
"אני מצטער.."הוא אמר,כשעיניו מוצפות דמעות.ליבו המיסכן,נשבר בקרבו.מביט בעינייה ומחבק אותה,חיבוק אחרון.כשברגע שלאחר מיכן,הביטה בו,עוזב את גבולות הארמון.
"לא!!"היא קראה,פורצת בבכי מר.שכן,עד מהרה הבינה שהוא עשה את זה ,למענה.
הוא עלה על סוסו ודהר אל ההרים.נגזר עליו,כגזירה משמיים,לעזוב.הוא עשה זאת בכדיי להציל את חייה של אריאנה.אהובתו.
שכן,נשבע לה שיגן עליה עד יום מותו.
תועה ביער..דרכו אבדה לו.הוא טיפס אל המקום הגבוה ביותר שאליו יכול היה להגיע..וזעק על השמיים..זעקת כאב מרה ומצמררת.ליבו השבור,זעק מתוכו ונאנק בייסורים.מתיישב על סלע קר.
"כבר איין לי בשביל מה לחיות.."הוא אמר,בבכי עז,פולט אנקת כאב.
",אל לך לאבד תקווה.."נשמע קולו של איש זקן.
"מי אתה?" הוא שאל אותו
"סתם איש זקן..שהולך לו ביער.."ענה הזקן…
"סורין.."הוא אמר.
"מדוע נפלו פנייך נערי?"שאל אותו הזקן.
"סתם..אני מדוכדך.."ענה סורין.
"לפי במבט העגום שעל פנייך,נראה כי מדובר בשברון לב.אני צודק?"שאל הזקן.
"אני.."החל לומר.."רגע,אני לא מכיר אותך.מדוע עליי לספר לך על תלאותיי?"
"כי,אוליי אוכל לעזור לך?"שאל הזקן..
"אייך.?..אייך תוכל לעזור לי ולרפא את ליבי השבור?"שאל,כשהוא מוחה את הדמעות מעיניו.
"ספר לי..ואנסה לעזור."אמר האיש.
"עזוב אותי לנפשי..אני רוצה למות."הוא אמר,מניף את חרבו באוויר.
"אל תעשה זאת.חדל."ביקש הזקן.
כשהוא רוכן על ברכיו,מתכוון לנעוץ את החרב בליבו.הוא התכוון ,להיתאבד.
"האם חייך אינם שויים לחיות?"שאל.
"לאחר שאיבדתי את אהובתי,אבד בי גם הרצון לחיות."אמר.
"אני בטוח שאהובת ליבך לא הייתה רוצה במותך.."ניחש הזקן.
"אייך תוכל לעזור לי?"שוב שאל…
"ספר לי נערי..אולי,אוכל לעזור לך להשיב אותה אלייך."הבטיח לו הזקן.כשלבסוף הצליח לשכנע את סורין,שהיה דיי עקשן.,למעשה שיוכל לעזור לו.
..בעוד סורין מספר לאיש הזקן את קורותיו..בארמון..ניסה הנסיך לדובב את ליבה של הנסיכה שלו. אך,היא שנאה אותו ,שנאה עזה על כך,שגירש את האחד,שהצליח לרגש אותה,ולגרום לה אושר.היא הביטה מבעד לחלון עם רסיסים אחרונים של תקווה,כי אוליי,לפתע פתאום הוא יופיע..ויפתיע אותה.אך,לצערה זה לא מה שקרה. אך,היא המשיכה לקוות.שיום אחד,הוא יחזור אלייה.ואז יוכלו להגשים את אהבתם.
זמן מהעבר מאז אותו הפירוד שנכפה עלייהם..
"מה קורה לבתנו?היא מסתגרת בחדרה מזה זמן מה..לא מדברת עם איש."אמרה המלכה בדאגה לבעלה,המלך.
דקות,שהפכו לשעות.השעות הפכו לימים.הימים,הפכו לשבועות,שבועות לחודשים..וחודשים,הפכו לשנים.
הנסיכה,לא נישאה לנסיך..הוא גורש מין הממלכה..בשל פגיעה בכבודה..ולא נראה עוד.
הוריה ערכו נשפים..וארוחות ערב חגיגיות,על מנת לשמח את ליבה של ביתם הפגועה.דבר, לא הואיל.
שלוש שנים..תמימות,עברו מאז אותו ערב באסם.שלוש שנים אבודות,שהתמוססו להן לריק…
תגובות (1)
ואוו את כותבת את זה כאליו זה הגדה מוקרת :) אני מאוד אוהבת את היספור
אני מקווה שתמשכי בקרוב :)