״dauntless" פרק 7

״תתרחק ממני! שלא תעז לעשות עוד צעד אחד!״ הזהרתי מבוהלת.
״אופס…״ על פניו הופיעה הבעה תמימה והוא צעד לקראתי צעד נוסף.
״אני נשבעת שאצעק!״ איימתי.
״רוצה לצעוק? תצעקי, אף אחד לא כאן כדי לשמוע אותך אז לא ממש אכפת לי, אני חושב ששנינו יכולים להפיק מזה את המיטב, אז למה שלא תשתפי עימי פעולה? זה יהיה מהנה אני מבטיח ואם לא תתנגדי אז גם קצר… מה את אומרת?״ קולו נשמע רגוע לחלוטין, כאילו היה מהופנט מעצם נוכחותי אך יכולתי לזהות ארס בקולו. הוא הרבה יותר אכזרי ומטורף ממה שחשבתי שהוא וממה שסילבר ידעה עליו.
״מה אני אומרת?״ הרמתי גבה, המומה ומשותקת.
״אני אומרת שתצא מהחדר הזה ושלא תעז לגעת בי, אחרת אני אספר לת׳ור והוא יזרוק אותך מהפלג ואז הלך המוניטין והתדמית הגרועים שלך!״ זעמתי.
״מממ… אני לא חושב ככה״ הוא השיב בטירוף, עיניו נפערו ונראו מפחידות יותר מתמיד והוא ליקק את שפתיו בתאווה.
נצמדתי אל הקיר והוא צמצם את המרחק בנינו.
ידיו לפטו את כתפי והוא ניסה לשקע את ראשו בצווארי.
בעטתי בירכיו והטחתי את ידי על חזהו.
הוא הטיח אותי בכאב על הקיר כך שחשתי זעזוע קל וניצוצות ריצדו מול עיני.
״תוריד ממני את הידיים המטונפות שלך!״ צרחתי בכל כוחי.
ניסיתי לחמוק ימינה אך הוא לפט את קצה המגבת, דבר שעורר בי דחף מידי לאחוז בה כדי לסוכך על גופי העירום.
בשום פנים ואופן אני לא ארשה לו, לא לו, לא היום ולא אף פעם כשמדובר בו.
הוא הצמיד אותי לקיר כל כך חזק כך שכל גופי דאב מכאב.
״תמסרי ד׳ש לסילבר״ לגלגל.
במשיכה חזקה וצורבת הוא פיזר את שערי והשחיל את הגומייה דרך ראשי כך שהייתה בתוך פי, ספגה את צעקותי ועימעמה אותן.
הידקתי את ידי על המגבת בכל הכוח שעוד נותר לי כדי להיאבק בו.
דמעות של ייאוש וחוסר אונים זרמו במורד לחיי והרטיבו את עורפי הלח מזיעת המאבק.
הוא פיסק את רגלי ונדחק לתוכי, ידיו מחליקות מתחת למגבת, על ירכיי ומטפסות מעלה בשריטות קלות.
התייפחתי, צרחקתי וזעתי בכל כוחי.
לפתע הוא הביט בי, עיניו נראו חלולות, ידיו נעשו רפויות וכן גם גופו והוא צנח ארצה לרגלי.
חזי עלה וירד בפרעות, קולי השמיע נהמות, עיני נקרעו לרווחה במצוקה.
שיילין נעמדה מעל גופו והביטה בי בדאגה.
היא אחזה בידה משקולת כבדה מחדר האימונים והרימה אותה בתנוחה של חבטה, כאילו אם הוא עשוי להתעורר היא לא תהסס להנחית על ראשו חבטה נוספת.
היא בעטה בגופו הצידה, פתחה את הדלת לרווחה וניגשה אלי.
״אני כל כך מצטערת רן, חזרתי כי שכחתי את נעלי הספורט שלי ושמעתי את הצעקות…״ אמרה שיילין.
היא הסירה את הגומיה מפי ואספה אל שערי.
סביבי היא הניחה מגבת נוספת והובילה אותי לשטוף את פני וללגום חצי בקבוק של מים קרים.
״איך את מרגישה עכשיו?״ שאלה שיילין.
הבטתי בה בהערצה ובהכרת תודה.
הנערה השברירית שחשבתי שהיא הייתה בעצם נערה מלאת תושייה המתפקדת מעולה במצבי לחץ ולא נוטשת את חברתה בעת צרה.
״אני בסדר… תודה שיילין, אני לא יודעת מה אני יכולה לעשות כדי להודות לך…״ הדמעות שבו לעיניים והחליקו על פני בזרם שוטף.
היא חיבקה אותי וידה הטופחת על גבי ניחמה אותי מאוד.
״כדאי שתתלבשי עכשיו, אל תדאגי, אני כאן איתך, אחר נחשוב מה לעשות…״ אמרה שיילין ברוגע.
״הנהנתי ולבשתי את בגדי בית הספר במהירות, משתוקקת לצאת מהחדר הנוראי הזה ולהתנקם באלק.
״אני אספר״ אני מודיעה.
׳אני אתנקם בו, בשבילי ובשביל סילבר, אני אהרוס אותו!׳ הבטחתי לעצמי.

כעבור מספר רגעים מצאתי את עצמי בחדר המנהלת.
הדבר נודע מכיוון שסילבר הגיע עם ת׳ור לחדר האימונים כדי להפתיע אותי לפני השיעור הראשון בפלג אומנות וגם כדי לראות האם תלבושת בית הספר מחמיאה לי.
עיניהם נפערו באימה כשהבחינו בפני ובגופו השרוי והמעולף של אלק.
לא האשמתי את סילבר כשהלכה לשאול לשלומו קודם. רגשות זה משהו שהזמן צריך לעזור להעביר, לסילבר עדיין דרוש זמן…
שיילין הורתה לת׳ור לקחת את אלק במרפאה ושתיהן ליוו אותי אל חדר המנהלת כדי לספר מה אירע.
המנהלת שחררה את שיילין להמשיך את יום הלימודים שלה והודתה לה על שפעלה ביעילות.
הודיתי לה שוב במלמול והיא ביקשה שאעדכן אותה בהמשך.
ת׳ור התהלך בחדר, הלוך ושוב בידיים משולבות ומבט מרוסן של זעם, עליו העידה הלסת שחשק.
סילבר נעמדה משותקת לצד דלת הכניסה ונעצה את עיניה בגבי.
״יקירה… אנחנו אומנם בית ספר המכיל בנים ובנות יחד אך אנחנו סומכים על התלמידים שלנו שיהיו זהירים ולא יעשו את הדברים האלה, במיוחד לא במתחם…״ אמרה איזבלה ברוך.
״רגע… וואו, עצרי… את חושבת?, אני לא מאמינה, את חושבת שתיכננתי לעשות את זה איתו?״ נדהמתי מזועזעת.
היא הביטה בי במבט שואל.
״תסתכלי על הפנים שלי, יש לי שריטות לכל אורך הירכיים, יש לי סימן מהלחץ של הגומייה סביב השפתיים והלחיים שלי ואת חושבת שזה היה מעין משחק מקדים?!״ הרמתי את קולי.
״את מנסה להגיד ש…״- החלה המנהלת לומר.
״הוא ניסה לאנוס אותי…״ השבתי בעיניין עצומות.
״את בטוחה רן? מדובר באלק…״ התקשתה סילבר להאמין.
״בגלל שמדובר באלק סילבר״ עניתי בקשיחות.
״זו הטרדה מינית לשמה והיא מוצדקת איזבלה״ אמר ת׳ור בפעם הראשונה מאז תחילת הוויכוח.
״אני לא יכולה להישאר כאן, אני לא מאמינה…״ מלמלה סילבר, היא קדה בראשה למנהלת ויצאה בחיפזון מהחדר.
שתיקה מותחת ומביכה שררה, כעסתי ובו בזמן סלחתי לסילבר.
״בסדר תלמידים, אני אצטרך לדבר עם אלק, זה יטופל אני מבטיחה, רן? יש לך אישור ממני לחזור הביתה… אם את בוחרת להישאר התרענני ורק אז היכנסי לשיעור, אנחנו לא מעוניינים למשוך את עיניהם של חטטנים נכון?״ אמרה איזבלה והניחה מולי שני אישורים.
נטלתי אותם בידי והנחתי לה ללוות אותי ואת ת׳ור אל מחוץ לחדרה.
״אני אראה אתכם מאוחר יותר״ קבעה איזבלה והמשיכה במסדרון אל חדר האחות.
הצמדתי את תיקי אל חיקי בשתיקה ושילבתי את ידי בכוח.
״את רוצה להתקשר הביתה?, לספר למישהו… יש פסיכולוג בבית הספר… אני יכול ללוות אותך״ הציע ת׳ור.
שנאתי את גוון קולו שנשמע מלא רחמים.
״אתה יודע מה אני שונאת?… רחמים של אנשים, אני לא אוהבת שמרחמים עלי אז תחסוך לי את הדאגה המזויפת והרחמים שלך… אני לא אספר ופרט לעובדה שהוא נגע בי… אין שום דבר מעבר…״ אמרתי.
״אני מבין…אני מצטער שלא הייתי שם… זה כזה טיפשי ואירוני, הרי אני מגן לא? וזה התפקיד שלי, לרדוף אחר צדק אבל כשיש מקרה אמיתי שמצריך אותי אני לא כאן, לא בשבילך ולא בשבילי…״ רתח ת׳ור.
״זה בסדר… תמיד יש מקרים כאלה, לא הפסדת כלום…״ משכתי באפי.
״רן… המעט שאני יכול לעשות הוא לדבר עם סילבר ולגרום לה להאמין…״ אמר ת׳ור, הוא נגע קלות בזרועי ואני זינקתי בבהלה.
״סליחה…״ מלמלנו שנינו בעת ובעונה אחת.
כעסתי על חוסר הזהירות שלי, הייתי כל כך מחוברת למציאות יותר מאי פעם, אפילו הדימיון שלי לא עזר לי הפעם…
״בואי לחדר האוכל, הוא ריק עכשיו, אני אקנה לך שוקו חם…״ הציע ת׳ור.
הנהנתי והתהלכתי אחריו.
״אתה יודע? פעם האמנתי במלאכים שומרים… הרגשתי בטוחה כשחשבתי עליהם… ידעתי שאני לא לבד, ועכשיו… הייתי לבד יותר מאי פעם… והבנתי שאין מלאכים כאלה, אם בכלל״ אמרתי.
״אני מאמין שהם מקדמים אותנו ברגעים הקטנים של החיים, עם טיפת מזל… ברגעים כאלה, אנחנו הופכים להיות המלאכים השומרים של עצמנו ואנחנו נלחמים כדי לשרוד בכל כוחינו, ההתנגדות שלך לאלק היא התנהגות כזו…״ אמר ת׳ור בשלווה, ידיו בכיסיו.
הנהנתי, מסכימה עימו.
״אני יכול לבקש משהו?״ שאל ת׳ור.
״בטח… כל עוד אני אוכל לקיים אותו״ אמרתי.
״מממ… תתני לי להיות המלאך השומר שלך? אם זה ממש יקשה עלייך אני יכול לעשות את זה במשרה חלקית, זה חינם אז את לא צריכה לדאוג״ אמר ת׳ור בחיוך.
צחקתי ברוך, צחוק מתגלגל.
״זו עבודה משעממת נורא, אני לא כזו מרתקת…״ אמרתי.
״אותי את כן״ השיב ת׳ור במשיכת כתפיים.
הבטתי בו בפליאה.
״תראי, אני לא יודע מה סיפרו לך אבל אני יכול לנחש שזה קשור בחזות המאיימת והנוקשה שלי, במעמד שלי ועוד מזה… אני חייב לומר שאף אחד לא ראה אותי באמת פרט לאיך שהנחתי להם לראות אותי, והאמת… גם אני, אדם רגיש, פחדן, מצחיק… אני הרבה יותר נחמד ממה שנראה לעין… ואת… אני חושב שאת ראית אותי…״ אמר ת׳ור.
לא יכולתי להסיר את עיני מפניו.
״אני חושבת שהתקבלת למשרה״ אמרתי בציניות.
הוא צחק, צחוק רך ומתנגן שערב לאוזניי.
חייכתי לעצמי על כך שהיה לי נדמה שצחוקו יכול להעיר אנשים לתחייה ולרפא כאב וחפצתי לשמוע אותו שוב ושוב כשיר.
״אני אראה לך… שאני יכול להיות כזה, אם תתני לי… אני לא שונה ממך כל כך״ הרצין ת׳ור.
הוא נעמד במקומו ונטל בעדינות את ידי.
נשמתי עמוקות ושילבתי את ידו.
שנינו הבטנו בידינו המשולבות בשתיקה.
״בסדר…״ זה כל מה שיכולתי לחלץ מפני.
״אגב, אני אוהב את הקעקועים שלך…״ העיר ת׳ור כבדרך אגב.
ציחקקתי.
״יש להם משמעות…״ אמרתי.
״יש לנו מספיק זמן, תרצי לספר לי ואז אני אוכל להראות לך עד כמה אני דובר אמת?״ הציע ת׳ור.
בחנתי את פניו וסרקתי את גופו.
הוא היה אמיתי איתי, רצית להיות אמיתית איתו.
אז הנחתי לו להוביל אותי אל חדר האוכל ובין הלגימות של השוקו המתוק סיפרתי לו על הרגשותי ומניעי והנחתי לו להיכנס אל עולמי.