להרגיש – פרק 10

עיניי נפערו לרווחה. התקשיתי להאמין כי מדיסון תפר דבר מה הנגלה בפירוש כאסור, דבר מה אשר איננו משתייך לענייניה, חייה הפרטיים, דבר מה אשר עליה להניח לתוכנו. נאנחתי. האמת? לא התקשיתי להאמין כלל וכלל כי מדיסון תפר פרטיותי, בקשותיי, וכל הברור לעין וניצב כנגדה בכדיי לספק רצונותיה האישיים.
"למה? את יודעת שאני לא מעוניינת שתחלקי פליירים קוליים של בייביסיטר" השבתי בציניות, נאנחת עמוקות, צונחת אל מעמקיי אחד מכיסאות החוף, אוחזת בראשי כבכאב ראש גדול ממדים, מנסה לאמץ מחשבתי, מנסה לחשוב על פתרון מה.
מתחתי אחת מזרועותיי וקרבתי כף ידי אל עבר תיק, שולחת אצבעותיי אל אחד מכיסיו הצדדיים, מחפשת בקלילות כמעט כבלתי מורגשת אחר אותו המכשיר הזעיר אשר בזכותו נוצרה כמות הבלגן הלא נורמאלית הזו. שלפתי את הטלפון, לחצתי על הכפתור לצדו ומשכתי את המעגל הלבנבן המשחרר נעילתו.
'שלום לך פצפונת'. הודעה חדשה, נשלחה לפני מספר דקות על ידי 'גיא'. מרוחה על גבי הצג, ממתינה לתשובה אשר אינני מוכנה נפשית או פיזית להעניק. נאנחתי עמוקות, הרמתי מבטי אל עבר מדיסון, אשר עשתה מסעה לאורך ורוחב פיו של אדי. הסבתי מבטי ,סוקרת את צג המכשיר המוכר בייאוש.
מחשבות החלו צפות בראשי, והן עקשניות בפניי עצמן ואינן מוכנות להניח לגופי, מחזקות ייאושי.
מה עליי לעשות? מדוע לעזאזל הוא קורא לי 'פצפונת'? זה הוא שגבוה יתר על המידה. זו לא אשמתי. נאנחתי בשנית, והשבתי את המכשיר למקומו. לא היו מילים בפי ובטח שלא במוחי בכדיי להשיב על אותה שאלה-בין אם מטופשת, ובין אם לא.
"אני חוזרת הביתה.." מלמלתי בשקט, מתייצבת על רגלי, נושמת עמוקות ומושכת תיקי, מחליקה כפות רגלי היחפות אל פנים הכפכפים הכהים, סוקרת השמש היורדת לאיטה, צובעת את שמיי התכלת בגוונים סגלגלים, בלתי נשכחים.
חייכתי חיוך זעיר והסבתי מבטי, חורטת בזכרוני תמונה זו, חורטת בזכרוני זיכרון זה- אם כי ואף על פי כי אותו היום הכניס גופי ומחשבתי לסיבוך לא נורמאלי, נהניתי ממנו, וניצלתי הנאתי עד תומה. אני מניחה כי אעדיף את צידה השני של הכוס, אותו הצד בו הנני בזה הרגע, אף על פי כי איננו המלא שביניהם.