בריאו – 1

קר, אבל זה נעים. טבלתי את ידיי בתוך הקערה ששימשה לשתייה, מחייכת.
"פאוני, לא!" גברת בלום מיהרה להוציא את ידי המטונפות מתוך קערת השתיה, "את יודעת שאסור, למה את שוב ושוב עושה את זה?!" היא הביטה בייאוש במים שעד לפני כמה רגעים היו מים צלולים, ישר מהבאר. עכשיו צפו שם כמה חרקים מתים וגבשושי בוץ.
"וזה לוקח כל כך הרבה זמן ללכת להביא מים כל פעם מחדש!" היא יללה, "למה, פאוני?"
בגלל שהכרחת אותי ללכת לשיעור חקלאות, זה למה.
בד הסככה נע מעט באוושה חרישית, אוושה שמשכה את תשומת ליבה של בלום.
"או," בלום קפצה על רגליה בשמחה מעורבת בחשש, "היא פה סוף סוף," היא ניגבה את ידיה הרטובות בסינרה, "קדימה, פאוני, באו לאסוף אותך."
"אני יודעת," מלמלתי, ואישה מכוסת ראש לבושה בגדים לבנים נכנסה אל מתחת לסככה. בלום התרחקה מדרכה של האישה, שהתקדמה באיטיות ובשלווה לעברי. אבל אווירה קרירה שררה סביבה, ובלום שלחה אלי מבט מודאג. בלום היא משבט הנחש, ואנשי הנחש לא נוטים להתערב בעניינם של אחרים. בלום בטח רצתה לשאול את האישה כמה שאלות, אבל פחדה מהדממה ששררה סביבה.
היא פחדה ממנה, הרגשתי זאת כל פעם שהסגן באה לאסוף אותי מ"הסככה".
"אמממ…" בלום גמגמה, "פאוני עדיין לא גלתה שום כישרון, ושום משיכה או התמצאות בשום סוג של עבודה…" היא הרכינה את ראשה כדי לא להישיר מבט עם מבטה הקריר של הסגן. "ו… לא… לא נראה לי שהיא מתחברת כל כך עם הילדים…"
הבטתי על הסגן ואז על בלום. השיחה הזאת התנהלה באופן דומה כבר שנים.
"זה בסדר," קולה הרך של הסגן רק הגביר את חרדתה של בלום. הקול הרך הזה היה עדין והלחיץ את מי שלא היה רגיל בעדינות שכזו, בדידות נדפה ממנה.
מי שלא מכיר את הסגן, יכל היה בקלות לחשוב שאין בה טיפת רגש.
וכך בלום בטח חשה עכשיו.
"אממ…" בלום נסתה לאזור אומץ ולהעיר לה על התנהגותי או משהו כזה.
"זה בסדר," קולה התנגן לאט ובמבטא מלודי מהדהד.
בלום השתתקה. בטח נסתה לחשוב לאיזה שבט או מוצא השתייך המבטא בו הסגן דיברה, אבל כמובן שלא תדע. בלום דיברה את שפת המיטאלו, השפה המדוברת ביותר, ואילו הסגן ואני דיברנו בשפת פיראן, שפה עתיקה של שבט עתיק.
אם בלום תעלה על המבטא הזה, מה שבוודאי לא יקרה, היא הייתה חושבת פעמיים לפני שהייתה מסכימה בכלל לדבר איתנו.
הסגן פנתה אלי כשראתה שלבלום אין עוד מה לומר, והחוותה בידה לכיוון היציאה.
קמתי בדממה ויצאתי מן הסככה ראשונה, אחרי צעדה הסגן. בזמן שצעדתי קדימה אל תוך דרכי השוק, הבטתי אחורה. בלום עדיין עמדה שם והביטה בנו מתרחקות.
"היא פוחדת ממך ממש כמו משד," אמרתי לקאלה בחיוך.
שלווה כמו תמיד, קאלה השיבה, "הבחנתי בכך."
דרכי השוק היו עמוסות כמו תמיד בשעות הבוקר המאוחרות. אני וקאלה די התבלטנו בקהל הסוחרים והקונים מפני מדי השבט הלבנים של קאלה, אבל לא משכנו עיניים.
קאלה לבשה שמלה לבנה וגלימה לבנה, והיא היתה חגורה בחגורה כחלחלה גסה ובלויה. הסודר אותו לבשה מעל הכל היה בלוי וישן, מפני שהיה הסמל למעמדה בשבט, והועבר מסגן לסגן.
היו שלושה סוגי סודרים. אחד שנראה כמו קסדה רפויה עשויה בד, היה של השומרות. סודר שנראה פשוט למדי אך נסגר בכפתור והסתיר את הסנטר היה של בנות האחווה הפשוטות. סודר שכיסה את הראש מלמעלה ונפל בקפלים לצד הראש, יוצר מעין אווירה אצילית, היה שייך לסגן.
"איך היה היום בסככה?" קאלה התעניינה.
"שום כלום, " עניתי, מושכת בכתפיים. "כבר אמרתי לך שלא אלמד דבר בסככת הילדים! אני גדולה ובוגרת מספיק כדי לעזור בתוך השבט!"
"את רק בת 9, אפילו לא עשר." קאלה השיבה בטון נחרץ.
"איבי רק בת שבע והיא הצטרפה לפטרול המרגל!" טענתי לעומתה. "ואני בת תשע וחצי!"
"איבי אומנה לכך מאז שנולדה."
"ומאל?" מאל עובדת עם הצופות על הרכס למרות שהיא רק שנה מתחתי!"
"את נשארת בסככה עד שאקבע אחרת." קאלה חרצה את גורלי.
"בשביל מה?" רטנתי, "באמת נראה לך שאני לומדת משהו בסככה הזו? לא למדתי דבר חוץ מלקרוא ולכתוב. מה אפשר לעשות בזה? בת לא צריכה לדעת לכתוב!"
קאלה לא ענתה, היא כבר התרגלה למטח התלונות שלי שהגיע כל פעם, חודש אחר חודש, כשהיתה באה לאסוף אותי מהסככה.
"לכולם יש צבע עור שונה וצבע שיער שונה," המשכתי. " הם מדברים מיטאלו שוטף כשאני יכולה רק לומר כמה משפטים ולהבין את בלום. אפילו את שמי האמיתי הם לא יודעים!"
"מחוץ לשבט, שמך הוא פאוני. "קאלה עצרה ליד אכסניה בה קשרה את הסוס, "לשמך האמיתי אסור לצאת אל מחוץ לשערי האחווה."
היא עלתה על הסוס בקפיצה מאומנת והושיטה את ידה. ניסיתי לעלות לבד כמה ניסיונות, אבל לבסוף וויתרתי ותפשתי בידה.
"אני אפילו לא יודעת לרכוב על סוס," רטנתי ושילבתי ידיים בטרוניה.
קאלה דירבנה את הסוס והחלה לרכוב אל מחוץ לשערי העיא מיטאל.
מיטאל, העיר החזקה שעל שמה נקראו השפה והאדמה הגובל בשלושה ימים ועשרים ושבעה נהרות ונחלים. העיר שסימלה את הברית שהפסיקה את מלחמת השבטים.
שנאתי את העיר הזו כי בכל פעם שבאתי אליה זה היה אך ורק בשביל הסככה, ושנאתי את הסככה עד כדי תיעוב, אבל כן אהבתי לשמוע על מיטאל סיפורים. סיפורי גבורה ולוחמים מכל השבטים שהצטרפו נגד הכוח שיצא וסכסך בין העמים והשבטים והוביל למלחמה.
"יקח קצת זמן להגיע, בריאו." קאלה אמרה את מה שכבר ידעתי, "אולי תנסי לנוח קצת."
"חה!" פלטתי בבוז, "נחתי כל החודש הארוך הזה בו נסתה בלום לגלות איזה מקצוע כדאי ללמד אותי בו לא אפשל בגדול."
"כן, שמעתי מהצופות שבזבזת עשרות בולי עץ בשיעור גילוף כשניסית לגלף צורה שתהיה דומה למשהו." קאלה אמרה בטון קליל עם שמץ של שעשוע.
"אה," הסמקתי, "לא שמעת במקרה עוד, נכון?"
"מה? על זה שהספקת גם לשחרר גדוד סוסים בשיעור רכיבה ויום למחרת שרפת נפחיה?"
נשפתי אוויר מאפי ונענעתי בראשי, מנסה בעקשנות לגרש את זיכרון הכשלונות המחפירים מראשי.
"אמרתי לך," מלמלתי. "אני לא לומדת שם כלום. אין לי עתיד בעיא המטופשת הזו… אין! אני רוצה להישאר ולעזור בכפר!" חזרתי שוב על הבקשה שלי.
"יש הרבה חוכמה שאפשר ללמוד מאנשי מיטאל, "קאלה דירבנה את הסוס, "בתור אחת שמייצגת אותך, אני קובעת שהחוכמה הזו נחוצה לך."
"חוכמה או לא, אני טיפשה כמו תיש." הכתי באגרופים קטנים בגבה, "לא קולטת כלום."
"זה נכון," קאלה אישרה. "לומדת כבר ארבע שנים בסככה ועדיין מתקשה בשפה מיטאלו."
"כמה שאני אוהבת אותך, קאלה…" מלמלתי בטון קריר.
"זה ברור מאליו."
"עוד כמה זמן מגיעים?" שאלתי.
"אמרתי לך שזה יקח זמן." קאלה המשיכה לדהור.
"טוב, אז תספרי לי סיפור?"
"אני צריכה להתרכז ברכיבה, בריאו."
"אוף!"
"אכן."