הסירנא- פרק 18
~נקודת מבט של סמי~
"אאוווו!"
"הזהרתי אותך שזה יצרוב".
"אבל זה עדיין כואאאאאאאב!!"
"אל תזוז!"
זה פחות או יותר הייתה השיחה שלי ושל אלין בזמן שהיא ניסתה לחטא את הפצע שלי בצלעות. והדבר הכי ברור שאני זוכר זה היה הכאב.
"גמרתי!" הכריזה אלין בקול מרוצה.
"סוף סוף! חופש!" אמרתי, נשכב בחזרה על המיטה, שעכשיו היא שלי.
"אל תשכב על הצוואר! יש לך חתך רציני שם" אמרה אלין. ידעתי מה המשמעות של זה- עוד כאב.
"קר לי, אני רעב, וכואב לייייי" התלוננתי.
"אז מה אתה רוצה? שאני אתן לפצע להזדהם? לא. תסבול." אמרה אלין. בנתיים אלינה עמדה ועקבה אחרי הדיון שלנו.
התיישבתי, ואפילו התזוזה הקטנה הזאת הכאיבה לי. לדברי אלין, אני אבריא כמעט לגמרי עד מחר בבקור (עכשיו ערב), אבל לא אוכל להלחם עוד שבוע בערך. הבעיה? אין לי שבוע.
"אני שנייה הולכת לקחת תחבושת חדשה" אמרה אלין.
אחרי שהיא הלכה, אלינה נגשה אלי.
"יש לי משהו שאני רוצה להביא לך כבר כמה ימים, אבל אני כול הזמן שוכחת" היא אמרה עם רגשות אשמה ברורים. ואז היא הוציאה משהו שנראה כמו תמונה כזאת…
הסתכלתי על התמונה, ולא יכולתי להאמין. שם, בצד, עמד אבא שלי- צעיר יותר ממני, אבל אבא שלי. כנראה בגיל 16.
"ת… תודה" אמרתי בגמגום. אלינה התכופפה לחבק אותי, נזהרת לא לגעת בפצע שלי.
"הנה ההורים של אנני" אמרתי בקול עצוב. התגעגעתי אליה מאוד. היא הייתה החברה הראשונה שלי במחנה, ולא יכולתי לסבול את המחשבה שהיא מעונה באיזשהו אי נידח.
אלין נכנסה לחדר עם תחבושות חדשות ואני שמתי את התמונה על השידה. היה על פניה מבט מרושע שאמר לי שאני הולך לסבול. הרבה לסבול. "אלין, בבקשה תנסי שזה לא יכאב" אמרתי, בלי תקווה.
"אל תדאג, זה לא יכאב יותר מידי" אמרה בנימה עוקצנית.
"אני אשאיר אתכם לבד" אמרה אלינה והלכה לדלת. אבל במקום לצאת היא נשענה על הדלת.
"אני בסה"כ צריכה להוציא רסיס זכוכית מהצוואר שלך. לא כואב בכלל" אמרה אלין בחיוך.
"טוב" אמרתי, מתכונן לכאב.
בזמן שאלין הוציאה לי בזהירות את הרסיס, היא שאלה:
"אתה יודע במקרה איך האונייה התפוצצה?"
חשבתי לרגע ואז עניתי. "אני לא יודע…" אמרתי בקול הכי אמין שלי.
"באמת? חשבתי שזה היה אתה" אמרה אלינה.
"היית חייבת לענות?" מלמלתי. הרגשתי את היד של אלין רועדת בעצבים על צווארי. ואז היא הוציאה את הרסיס, ונתנה לעצביה להשתולל.
"סמי!! אידיוט!!! אתה יכולת לההרג!!! ועוד יותר גרוע, להרוג את אלינה!! לא רק שאתה פצוע קשה, אתה לא תוכל לעזור לנו להלחם!! אתה אידיוט!! אידיוט אחד גדול!!" אמרה בכעס ואז יצאה מהחדר.
"אם זה משפר את ההרגשה שלך, היא הייתה בעצבים עליך גם מקודם" אמרה אלינה.
"כן, תודה" אמרתי בעצב. "תביאי את התחבושות, אני אחבוש לך" אמרה אלינה. "על השידה" אמרתי.
ולא הופעתי כששמעתי התנפצות של זכוכית בחדר הסמוך.
תגובות (2)
חחח מדהים תמשיכי
תמשיכי!