אפשר לקרוא לזה בהמון שמות, זה קצר, יפה ולעניין:)

הייתה לה עין אחת נוצצת מהשנייה.
בכל פעם שהלכה, אף ילד לא יכל להתאפק מלהשאיר את אצבעו במקומו, וישר הצביע על הילדה.
תמיד בעיניהם היא הייתה מוזרה, כי הייתה לה עין אחת נוצצת מהשנייה.
עין זוהרת, זהובה כמו זהב מותך, ועין שנייה ירוקה כמו דשא רך.
אך אף אחד לא התעמק מספיק בשביל לראות את היופי שבעינה.
ובכל פעם שהילדה עברה, לא חדלו הילדים מלהתלחשש.
אך איש לא ידע, שהעין הנוצצת שגרמה לכל כך הרבה מהומה, היא בעצם דלת ישירה לכל לב ולב של ילד וילדה.
את זאת גיליתי כשיום אחד פגשה הילדה בילד אחר, שרק חייך חיוך קטן וביישן שהמיס את הזהב בעינה, מכיוון שראתה אל תוך ליבו.
הוא לא התרחק ממנה, או לחשש עם האחרים, הוא רק אהב את קולה המתוק וצליל צחוקה המתגלגל.
אותו הילד היה עיוור, אבל הוא היה מודע שחברתו היא מיוחדת, אבל לא שונה, מכיוון שגם הוא כזה, אינו יכול לראות עולם. לא דרך עין זהובה ולא אף אל אחרת.
אבל כמו הילדה שראתה ללב כל הילדים, כך הילד שמע את כל הצחוק ואיתם גם הליחשושים.
הוא החליט להתעלם מכל שאר הילדים שלא מבינים ששונה זה לא רע, זאת מתנה.
ולהיות חומה לנגד כל פצצה שמנסה להפילה.
היא הראתה לו את העולם דרך עיניה והוא בתמורה גמל לה במתנה שאין לה פתק החלפה- החברות האמיתית בכבודה ובעצמה.