שדה קרב – פרק 29 אחרון

זואי לא הגיעה לבית הספר כבר שבוע. לשיחות היא בטח שלא עונה. הצלחתי לתפוס את אוליבר פעם אחת, אך הוא הודיע לי שהיא לא רוצה לדבר עם אף אחד ואני משוחרר מהעסקה, כיוון שזואי החליטה ללמוד בבית ולהעביר את חייה בתוך השמירה של אוליבר עד שלפחות תהפוך לבוגרת מספיק כדי לעזוב את הבית.
החלטתי שזמני לעזוב הגיע. לחזור לפלורידה החמימה, הביתה. אמא כבר משתוקקת שאחזור והופתעתי לגלות שגם אני, בגלל שקברו של סבסטיאן נמצא בפלורידה וכבר לא ביקרתי אותו המון זמן, אני לבטח חסר לו.
אליס הייתה עצובה כשסיפרתי לה שאני הולך לעזוב, אך אני בטוח שמאק יעזור וידאג לה יופי. אנבל כעסה עלי כמה זמן, אך אחרי שיחה קטנה והבטחה לשוב לביקור – מה שלא היה מעשה חכם כל כך – היא סלחה.
אני סוגר את התיק. אני יודע שאני לא חוזר לבית כאילו שום דבר לא קרה, כי קרה, והרבה. חיי כבר לא יהיו שלמים ללא זואי. הזמן שהעברתי איתה חלף לו כהרף עין. זואי לימדה אותי שאין גבול לאושר, אך עם זאת גם הבנתי אין גבול לכאב, ולצערי, יש המון כאב.
בפעם השלישית אני בודק אם הכרטיס טיסה שלי נמצא בתא הצדדי בתיק ואז יורד בהנהון קצר במדרגות, מביט באליס ואנבל.
אליס ישר מחבקת אותי. "תחזור לבקר, אהובי."
אני מתכווץ. כך זואי קראה לי לפני פחות משבועיים.
אנבל ממהרת לחבק אותי אחריה. "תקיים מה שהבטחת," היא לוחשת באוזני. אני מהנהן, יודע שזאת הייתה טעות להבטיח משהו כל כך פזיז. כשלא אהיה כאן היא תגדל, יהיה קשה לראות אותה כבר גדולה כשאחזור, ואם בכלל אזכה לראות אותה גדולה.
"איפה מאק?" אני שואל, לא מבין איפה הוא יכול להיות כשהחבר הכי טוב שלו עוזב לפלורידה שנמצאת יותר מ-1,000 מייל מכאן.
"טיילר!" קורא מאק כשהוא מגיע מהמטבח. אני מביט בו במבט שואל. "חטפו את זואי."
אני מביט במאק, מחכה שהוא יפוצץ מצחוק וייפרד ממני.
"טיילר, אין שום דבר שאתה יכול לעשות עם זה," מרגיעה אותי אליס, אך אני לא מביט בה, או מקשיב לה. כולי מרוכז במאק. לבי פועם בעוצמה חזקה.
"אוליבר התקשר לפני כמה דקות," מסביר מאק. "הוא חשב שהיא איתך."
אני עולה למעלה מהר, פורק את תיקי, מוציא את הנשק, בודק כמה כדורים עוד נשארו בו. מאק ממהר לעלות ולעמוד לצדי.
"כמה אקדחים יש לך?" הוא שואל.
"אחד," אני אומר בזעם ומביט בו.
הוא מחטט בתיק שהוא הביא ומוציא משם אקדח גלוק 19, 9 מ"מ. "עכשיו יש לך שניים."
אני לוקח ממנו את האקדח.
"שים אחד בגב," הוא אומר ושם גם. "ואחד ברגל."
"רגע מה אתה עושה?" אני שואל כשאני רואה אותו נדרך, שם את האקדחים במקומות הנוחים כך שלא יפלו כאשר הוא יעשה פעולה פזיזה.
"אני לא משאיר אח בצרה," הוא אומר בחיוך. הלוואי שגם אני יכולתי לחייך עכשיו.
אני שם שני סכינים, כל אחת ברגל שונה ועוד אחת בחגורתי, מצמיד משתיקי קול לאקדחים ותוחב אותם במקומות שמאק הורה לי.
אני ומאק מביטים אחד בשני אחרי שכל אחד לקח לעצמו מספיק תחמושת. מאק מסמן עם ראשו לכיוון הדלת. "קדימה, הולכים למצוא אותה."

אני מחכה במכונית. רגלי קופצת ללא הרף ואני לאט לאט הופך להיות פקעת עצבים מהלכת.
מאק הלך לברר היכן זואי נמצאת. הוא החליט שללכת אל אוליבר ולהגיד לו שהוא רוצה לעזור יצליח לעזור לו לפלוט היכן היא מוחזקת. למרות שאני בספק אם זה יצליח.
אחרי חצי שעה בה אלוהים יודע מה אפשר לעשות לנערה בת 17 יפיפייה מאק חוזר, נכנס למכונית ומביט בי.
"היא מוחזקת בגנים הבוטניים של ברוקלין, כנראה שיש שם איזה כנסייה נטושה שם," אומר מאק בספקנות.
"אז למה לעזאזל הם לא עושים כלום אם הם יודעים איפה היא?" אני שואל ומטיח את אגרופי על לוח המחוונים.
"החוטפים התקשרו, הם רוצים כופר בעד לזואי, אוליבר אמר שהם מפחדים שיקרה לה משהו," מאק מסביר. זה די הגיוני, אם הם רוצים שהיא תמות. אבל אני לא מתכוון לשבת ולחכות שחוטפים מזורגגים יתקשרו אלי ונשוחח על משא ומתן. אני רוצה את זואי, אני רוצה למצוא את החוטפים שלה, אני רוצה להרוג אותם.
מאק מתחיל לנסוע לעבר הגנים הבוטניים של ברוקלין שלעזאזל נמצאים רחוק.
"הבאת לאוליבר את מה שנתתי לך?" אני שואל.
הוא מהנהן ואני חוזר להביט בכביש, כוסס ציפורנים.
"תירגע, טיילר," אומר מאק ומניח את ידו על רגלי הקופצת בעוד ידו השנייה מונחת דרוכה על ההגה. "נמצא אותה."
"אני לא יכול להירגע!" אני צועק. "בסוף נמצא אותה… מתה."
"אנחנו לא, הם רוצים כסף," הוא אומר ועובר נתיב, עוקף איזו זקנה שנוסעת לאט בכיף שלה.
לבסוף אנחנו מגיעים לגנים, עוברים בין הצמחים הטיפשים הללו. כעת פרחים צבעוניים נראים כל כך משעממים וחסרי צבע. ציפורים כבר לא נראות כדבר בלתי נתפס על כך שהן מצליחות לשבור את כוח המשיכה וחיי נראים ריקים מתוכן.
אנחנו מגיעים לפתח הכנסייה, מסתתרים בין הצמחים. במפתן עומד לו גבר מגודל. אני יורה בו, מחסל אותו במכה.
"פעם הבאה תתייעץ איתי," ממלמל מאק כשאנשים מתחילים לצרוח ולברוח כאשר הם רואים את האדם שוטט דם. "קדימה."
הדלת מכוסה בטחב ירוק וריח ישן ומעופש יוצא בגל על פני מהכנסייה הישנה. אנחנו נכנסים פנימה. אני עוצר את הדחף להקיא אשר דוחק בי. הכנסייה כולה מבולגנת, אין לי מושג מה כנסייה עושה באמצע גן בוטניי.
ספרים ישנים בעלי דפים צהובים ושוליים מעוקלים כלפי מעלה כתוצאה מרטיבות כלשהי, שרועים על ריצפת הפסיפס של הכנסייה. הכנסייה לא כל כך גדולה. רק כמה שורות בודדות של ספסלים מעץ -שמעלים ריח של עץ רטוב – מכסים את הכנסייה הקטנה.
אני מביט בקרן האור החודרת לתוך הכנסייה דרך סדק קטן בחלון הקטן שעומד בסמוך לתקרה הנמוכה המשרה תחושת צפיפות ורצון עז לברוח.
לפתע אני שומע את מאק זועק. אני מסתובב אחורה, רואה את אמנדה ועוד גבר. כשאני בא לירות באמנדה היא דוחפת את הגבר בגסות ואני יורה בו במקומה. היא משתמשת בגופתו של הגבר בתור מכסה מפני היריות, אך מאק יורה בידה והגבר נופל מבין ידיה בזמן שהיא צורחת.
אני עומד מולה. ידי על הדק האקדח המיוצב מולה והיא עומדת שם, ללא נשק בידיים חצי מורמות.
"מוות נעים, מתוקה," אני אומר ביובש ויורה בה, לא מחכה שמישהו יבוא ויתפוס אותי ברגע האחרון. היא משתנקת ונופלת למרגלות הגבר, שוטטת דם, ריקה, חלולה.
"קדימה, מאק," אני ממלמל. הוא קם מהר ואנחנו עולים לאט במדרגות הלא יציבות. בדיוק לפני סוף המדרגות מישהו מגיח מעלינו, כולו המום מההפתעה שעשינו לו. מאק שמנצל את היותו המום ממהר לירות ברגלו ואני זז הצידה, נותן לגבר להתגלגל במדרגות בזעקות וליפול חסר הכרה על הרצפה.
אנחנו שומעים צעדים. מישהו מדבר בשפה לא מוכרת. אני מביט במאק, הוא מסמן לי להתכופף.
"הם שמעו את הצעקות," הוא לוחש לי ואני מהנהן. הנשק צמוד לכתפי, מוכן לירות בכול זמן נתון.
גבר עומד בסוף המדרגות, בגבו אלינו. בגלל היותו שמן, האיש עם המשקפיים המדבר איתו לא שם לב אלינו.
"אני אטפל במשקפיים, אתה בשמן," אומר מאק, כמעט בלי קול. "אחת, שתיים שלוש."
שנינו יוצאים. מאק יורה במצחו של האיש השדוף עם המשקפיים – אשר יוצא מחור הירייה שצף של דם כמו נהר קטלני – תוך כדי שאני מסובב את האקדח ומטיח את ידיתו במפרקתו של האיש השמן, גורם לשבירתה, לפני שהוא מספיק לזעוק לעזרה על כך שהאיש מולו נורה.
אני משתיק את מאק, מכוון את הרובה לעבר דלת אחת פתוחה. מאק עושה כמוני. כאשר יוצאים משם שלושה אנשים אני ומאק יורים לפני שהם בכלל יודעים למה נקלעו. אנחנו נשארים דוממים, מחכים לראות אם יצאו עוד כמה אנשים. אחרי כמה דקות שנדמות כנצח אכן יוצאים משם אנשים, לאט ובזהירות, הם חושבים שאני ומאק כבר הספקנו להסתובב, אך אנחנו עושים להם הפתעה לא נעימה ואנחנו יורים בהם, מסתכלים להם בעיניים כשהם נופלים על הרצפה.
מאק מסמן לי ללכת לצד השני בזמן שהוא הולך לצד הנגדי. אני הולך לאט, נצמד לקיר, כשאני מתקרב לדלת שם ירינו באנשים. אני מציץ, רואה שם שני אנשים משתוללים, כועסים, מתקשרים ללא הרף.
"נסה טלפון אחר," אני ממלמל ויורה בטלפון. האיש שהחזיק בטלפון צורח, מתחיל לדבר במהירות בשפה לא מובנת. אני מבין שאין להם נשק.
אני נכנס פנימה אחרי כמה דקות, יורה באחד מפיל אותו. השני קופץ עלי, חונק אותי. אני מרים את חולצתי, שולף משם את הסכין, מסובב אותה בידי ונועץ אותה בצלעותיו של הגבר הגס שנופל באנקה על הרצפה.
אני לוקח את האקדח ויורה בו, גואל אותו מייסוריו.
מאק מציץ מפתח הדלת. "קדימה השטח נקי, אני יודע איפה היא מוחזקת."
מאק מוביל אותי אל הצד הנגדי, בדרך עברנו על ידי המדרגות, שם עלה לו גבר ואני חיסלתי אותו, יריתי בראשו.
לבסוף אנחנו מגיעים לדלת פתוחה לחצה. שם אמר מאק שיש ארבעה אנשים. מאק מכוון על אחד ואני על אחד. הם כל כך עסוקים במשא ומתן שהם לא שמים לב לראשנו המציצים מבעד לפתח צר בחדר.
"עכשיו," קורא מאק ושנינו מחסלים שניים מהם. לאחר מכן, אנחנו קופצים פנימה. אחד מהגברים שנותרו קופץ על זואי אשר נחלצת לכיסא, אך מאק הספיק לנטרל אותו ואני עומד, אקדח מול אקדח, מול גבר בעל קעקועים שמכסים את זרועותיו כמו שרוולים. חולצתו הלבנה סרוחה והוא לובש מכנס חקי ארוך.
"טיילר!" צורחת זואי שקשורה לכיסא.
"מאק, תוציא אותה," אני לוחש. כל גופי נדרך. האדרנלין גועש בתוכי כמו אש.
מאק עושה כבקשתי, אך זואי משתוללת בתוך ידיו.
"לא!" היא צורחת, בוכה ומכה את האוויר בחוזקה. "טיילר, לא בבקשה!"
"זואי, אני אחזור, רק תעשי מה שאני אומר לך," אני אומר ברוגע. הגבר מולי מתעצבן, העורקים בצווארו מתנפחים. "אני… מצטער על הכול, זואי."
היא מנידה בראשה ואומרת, "טיילר… עקב אכילס." היא מביטה ברגלה השמאלית במבט מלא משמעות.
"מאק," אני לוחש, לא מתיק את מבטי מהגבר. מאק גורר את זואי שנאבקת וצורחת.
בסוף, רק אני והגבר נשארים בחדר הרעוע והמעופש.
הוא מתיק את משקלו מרגל לרגל ובכך מכנסיו מופשלים כלפי מעלה במעט, חושפים רגלו השמאלית התותבת. עקב אכילס. זה העקב אכילס שלו, זאת נקודת התורפה שלו. לזה זואי התכוונה.
אני מנמיך את אקדחי יורה ברגלו שמתפוצצת בקול פיצוח ובכך הגבר מאבד שיווי משקל ונופל ואז עוד שני יריות מפלחות את הדממה.
אני מביט בחיוך על הגבר שנאנק ונופל על בטנו השמנמנה אשר כדור חדר דרכה, ואז אני משפיל את מבטי אל בטני הצורבת, כמו אלפי עקיצות דבורים. דם מתפשט על כל חולצתי. דם חם וסמיך.
אני מניח את ידי תחת חור הירייה וזו מיד מתמלאת דם ארגמני דביק. אני נופל על הרצפה בקול חבטה, מביט אל הקיר המטושטש שזז ללא הרף. תמיד הקרבתי את חיי למען אחרים; למען אבי, למען אמי וסבסטיאן, ועכשיו למען האהבה.
נדמה כאילו הזמן דומם מלכת.
אני מוכן לקבל זאת. זה נראה לי מוות מספיק הוגן. גזלתי להמון אנשים את חייהם על מנת לטעום את טעם הנקמה, שטעמה מריר ומלא תחושת רעל. זאת הקארמה. אי אפשר לבטל אותה, אך אפשר לקבל אותה. אם זה אומר שהאהבה שלי בטוחה, אני מוכן לקבל את המוות העוקצני.
כעת אלפי פרצופים מופיעים בראשי; פרצופה של אמי, שבסופו של דבר תדע שאני לא מתכוון לחזור לפלורידה. פרצופה של אליס, שיודע לה שאיבדה עוד אח. פרצופה המאוכזב של אנבל, שתבין שהפרתי את ההבטחה שלי ותבין שלא יהיה לה מי שילווה אותה ביום חתונתה כמו שתכננה בדמיונה ושיתפה אותי. פרצופו של מאק, שתמיד הסתכל בי בגאווה ועדיין ופרצופה של זואי, שתדע שהיא נתנה לי לחוות מה הוא אושר ומה היא אהבה.
זה המוות לו השתוקקתי.
ואז, כהרף עין, מגיע הרגע המיוחל; הרגע לו הדממה השתוקקה, השלווה ערגה והלב המיוסר רצה.

אתה נסחף לזה, ביחד עם הזרם. יד ביד. אתה לא יכול להפסיק. אתה לא רוצה להפסיק.
ופתאום בן-רגע אתה עמוק בתוך זה. עמוק עם הכאב והשלווה. ביחד עם כולם.
והכל ארוז במתנה קטנה ומעוטרת. ורק אז אתה מבין שמכאן אתה מתחיל את הנצח אינסופי. המוות.
פניו חתומות. שפתיו ישרות בקו דקיק וצר. עיניו סגורות וליבו חדל לפעום.