שנאה בין שתי ממלכות פרק -29-

אני מקווה שתיהנו!! הפרק יצא..מעניין.. :)
לא מגלה יותר מזה..תקראו ותנו חוות דעת!
(דרך אגב, לבנות שצמו, איך היה הצום, איך הוא עבר?)

פרק -29-
אלפריק הביט בטבעת שקסנדרה הגישה לו, הוא ידע שהיא אמיתית ללא כל ספק, אבל הוא היה חייב להוכיח זאת והוא יודע מי תוכל לדעת בוודאות.
"אדריאנה," מלמל באהבה. הוא התגעגע אליה, כמעט שבועיים עברו מאז הפעם האחרונה שראה אותה, במסיבת יום הולדת של כריסטופר. היא אמרה לו שהיא חייבת לעזוב, שיש לה דברים שהיא חייבת לסיים. הוא זוכר את מה שאמרה לו בפעם האחרונה, "אם תזדקק לי, תקרא בשמי ואני אגיע."
"אדריאנה, אני זקוק לך," אמר בקול רם. הוא חיכה כמה דקות, אך דבר לא קרא. הוא פצה את פיו לקרוא לה שוב כששמע את קולה של אדריאנה מאחוריו. "מה קרה, אהוב?"
הוא הסתובב אליה וחיבק אותה בחום. היא החזירה לו חיבוק, ובמשך כמה דקות הם עמדו חבוקים זה בזרועות זה עד שהתנתקו ואלפריק אמר ברצינות. "אדריאנה, קראתי לך לכאן, כי יש סיכוי שאחד מאנשי המסדר שרד." והוא הראה לה את הטבעת.
אדריאנה פלטה קריאת הפתעה, ולקחה את הטבעת מידו של אלפריק ובחנה אותה מכל צדדיה. היא הסתכלה על אלפריק ושאלה, "איפה מצאת את זה?"
"קסנדרה מצאה את זה, בארמון ההרוס של אלביון."
אדריאנה הסתכלה על אלפריק ואמרה, "אני אגש לבדוק את הטבעת, ואם אני אמצא איזה שהוא רמז אני אספר לך מיד."
אלפריק הנהן בראשו ואדראינה התקרבה אליו ונישקה אותו חזק על שפתיו. "אני אוהבת אותך," מלמלה בשקט ונעלמה.

קסנדרה ירדה במדרגות בחזרה אל חדרה. כל גופה כאב, והיא הסריחה מזיעה. בנוסף לכך היא הייתה עייפה. היא הבליעה פיהוק כשהבחינה בכריסטופר יוצא מחדרו.
היא קפאה ממקומה והסתתרה מאחורי הוילון הגדול. היא לא רצתה לדבר איתו, לא בטוחה כל כך במה שתגיד לו. הנשיקה ערערה לגמרי את כל מה שהרגישה והייתה בטוחה עד כה. היא הביטה בכריסטופר צועד, מלא בטחון ולפתע הרגישה כל כך חסרת אונים, והיא לא רצתה להרגיש ככה, היא רצתה לחזור להרגיש שליטה על עצמה.
"שליטה," חשבה לעצמה וצחקה על עצמה. שליטה, כשהיא עצמה מתחבאת מאחורי וילון.
כאשר כריסטופר התרחק היא יצאה מהוילון ועשתה את שאר הדרך אל חדרה בריצה.
ברגע שהייתה בתוך החדר, היא נאנחה ונשכבה על המיטה כששמעה את דלת חדרה נפתחה. היא התרוממה מהמיטה והבחינה בכריסטופר שחייך.
"זה רק אני, או שאת מתחמקת ממני?" שאל ועשה צעד לעברה. קסנדרה עשתה צעד אחד הצידה.
הוא הסתכל עליה מעט מבולבל. "קסנדרה, את בסדר?!" שאל.
היא הנהנה בראשה והסתכלה סביבה, היא כבר הייתה קרובה לקיר ולא היה לה מקום לברוח.
הוא עשה צעד נוסף לעברה ועכשיו הוא עמד במרחק כמה סנטימטרים ספורים ממנה. "למה את מתרחקת ממני?" שאל בדאגה.
"אני לא מתרחקת ממך, אני פשוט חייבת לזוז," אמרה. "אני חושבת ששמעתי את דריינה קוראת לי." והיא ניסתה לעבור אותו ולצאת מהחדר, אך כריסטופר אחז בזרועה ומנע ממנה ללכת.
קסנדרה לא הסתכלה עליו ואמרה,"כריסטופר, אני חייבת ללכת, בלה מחכה לי."
"אני אביא לך פתק איחור אם זה מה שאת צריכה," אמר וקסנדרה שמעה נימה של כעס בקולו. "קסנדרה, תסתכלי עלי."
היא לא הסתכלה, היא לא רצתה. היא לא רצתה ליפול שוב. כריסטופר הרים את פניה בידיו.
"קסנדרה, מה קרה?" שאל בדאגה כשראה שקסנדרה נמנעת מליצור קשר עין.
"בבקשה, כריסטופר, תעזוב אותי," מלמלה בשקט. היא לא רצתה שהוא יביט בה, היא ידעה שברגע שעיניו יפגשו בעיניה היא לא תוכל לעצור בעצמה והיא לא רצתה, היא הייתה חייבת שליטה.
כריסטופר הרפה מאחיזתו וקסנדרה עזבה את החדר, צועדת החוצה לעבר היער. היא לא ידעה למה היא עושה את זה, היא טיפשה והיא יודעת את זה, אבל היא גם יודעת שליחסים שלה עם כריסטופר אין שום סיכוי ולכן היא החליטה שהדבר הטוב ביותר שתעשה אם היא פשוט תתרחק.
קסנדרה עלתה על אחד מצמרות העצים ופנתה להביט על הנוף; שמיים שחורים וזרועי כוכבים, ואת ממלכת אלביון ואורייניות זרועות נצנצי נרות דולקים.
פה ושם יכלה להבחין באורחי דרך שעברו עם רוכלתם. קסנדרה נאנחה ומיד הרימה את ידה כדי לגעת במקום בו היה השרשרת שלה, אך היא ידעה שהטבעת לא שם.
קסנדרה ישבה ככה, על העץ במשך זמן מה ולבסוף החליטה לרדת כשלפתע שמעה קולות אנשים מסתובבים במקום.
קסנדרה קפאה על מקומה והחליטה להישאר במקומה ולא לזוז פן תיחשף כאשר הבחינה באלפונסו ובמלך שנעמדו במרחק כמה עצים ממנה והתחילו לדבר.
"אולף, אל לנו לבזבז זמן, אנחנו כל כך קרובים להשלמת התוכנית ואנחנו לא יכולים להסס עכשיו," אמר אלפונסו.
"אני יודע, כמובן שאני יודע את זה. אני לא חושב לבטל את התוכנית רק להזיז אותה בכמה ימים."
אלפונסו לקח נשימה עמוקה ואמר, "אולף, מלכי, אין יום אחר, אין תאריך אחר, זה מועד אחד, אירוע שקורה פעם באלף שנים."
אולף הנהן בראשו. "אני יודע, אני יודע אני פשוט—"
"אל תפקפק, לא עכשיו מלכי, אני צריך אותך עכשיו יותר מתמיד, אבל אם אתה לא מוכן ואם אתה לא רוצה תגיד לי ואני אעזוב את הכל."
"לא," אמר אולף במהירות. "לא, בוודאי שלא! אל תעצור כלום, אנחנו יכולים לעשות את זה, דבר כזה קורה פעם באלף שנה. אני אהיה המלך שהצליח לעצור את כל הבלאגן שקורה בממלכה הזו."
"בדיוק, בדיוק," אמר אלפונסו בעידוד. "זו ההזדמנות היחידה שלנו להשמיד את ממלכת אלביון אחת ולתמיד." אלפונסו הביט באולף והמשיך, "בקרוב מאד הכל יסתדר וכאשר יגיע ליל ירח מלא, הרגע הנכון יהיה אז לפעול, ואם תוכניותינו יתממשו ממלכת אלביון תהיה מחוסלת לתמיד."
קסנדרה ששמעה את הדברים בלעה את רוקה בפחד, היא לא יכלה לנשום, היא לא יכלה לזוז.
"זה לא יכול להיות נכון, זה לא יכול להיות נכון, זה שקר," חשבה לעצמה, "זה לא נכון!"
אבל היא ידעה שזה נכון, ובקרוב לא יהיה שארית לממלכה שלה.
קסנדרה ישבה על העץ וכאשר הייתה בטוחה שאולף ואלפונסו עזבו, היא ירדה מהעץ ועשתה את הדרך אל הארמון ודמעות חמות זלגו על פניה.
ברגע שנכנסה לתוך הארמון, היא המשיכה לרוץ. היא לא ידעה לאן היא רצה ולא היה אכפת לה, עד שמצאה את עצמה עומדת מול הספרייה הישנה.
קסנדרה לא ידעה מה היא עושה שם, אך החליטה להיכנס בכל מקרה. בפנים, היא הבחינה במדפי הספרים המסודרים שהיא הייתה צריכה לסדר כעונש על ההתחצפות שלה לכריסטופר.
היא חייכה לעצמה והסתובבה בין המדפים, מרפרפת באצבעותיה בין הספרים כשלפתע הבחינה שאחד הספרים מהבהב.
לרגע אחד חשבה שהיא מדמיינת, אך כאשר הבינה שהספר אכן מהבהב היא התקרבה אליו והוציאה אותו החוצה מהמדף. ברגע שהספר נח בידיה הוא הפסיק להבהב.
קסנדרה הביטה על הספר, אך שום דבר מוזר לא היה נראה בו, הוא היה נראה כמו כל ספר אחר ולמרות זאת, היא התיישבה על הכורסה ופתחה את הספר.
"חייהם וזמניהם של מלכות אורייניות," קראה קסנדרה בקול. היא דפדפה לעמוד הראשון והחלה לקרוא.
ההתחלה לא הייתה שונה מכל הספרים האחרים שאלפריק הכריח אותה לקרוא, אותה התחלה משעממת על איך אוריינוס הוקמה.
"אני יודעת שאוריינוס הוקמה על ידי אנשי אלביון, למה זה משנה?!" מלמלה בשקט, אבל קראה שוב את החומר שכבר ידעה.
"…ממלכת אוריינוס אשר הוקמה על ידי אנשי אלביון, הפכה מיד למקום מושבם המפואר והמהולל של כל האנשים המכובדים של אלביון. הממלכה שעם השנים התשבחה יותר ויותר עם יופייה ומעמדה, החלה לאבד גם את הערכת תושבי אלביון שלא התרצו לפתע מהיחס השונה שקיבלו מהממלכה החדשה שקמה."
"כל אחד מכיר את הסיפור הזה," אמרה קסנדרה בכעס וטרקה את הספר. קסנדרה זכרה את הסיפור בעל פה.
אנשי אלביון הפשוטים לא אהבו את היחס המזלזל שקיבלו מאנשי אורייניות ולמרות שהם פנו אל מכובדי העיר בבקשה, הם קיבלו את אותו יחס מזלזל ולא עבר זמן רב ואנשי אורייניוס השתלטו והפכו לממלכה הגדולה שנראתה ביותר.
קסנדרה החזירה את הספר בחזרה למקומו והסתובבה לצאת כשראתה את כריסטופר נכנס אל החדר.
כריסטופר שהבחין בקסנדרה, עשה צעד לעברה, אך קסנדרה נרתעה וכריסטופר קפא על מקומו.
"אני כבר הולכת," אמרה במהירות.
כריסטופר הנהן בראשו וצעד אל ארון הספרים שעמד בקצה השני של החדר ושלף שם מספר ספרים. הוא התיישב על הכורסה והניח את הספרים על השולחן ובמשך כמה שניות ישב קפוא על מקומו.
קסנדרה הביטה בו במשך כמה שניות והתכוונה ללכת כשכריסטופר נעמד.
"עשיתי לך משהו?"
היא הסתכלה עליו מבולבלת ואמרה, "לא, מה פתאום, אני—"
"עשיתי איזה דבר שיפגע בך?" המשיך לשאול.
"כריסטופר, אתה לא עשית לי כלום, זה רק—"
"אני רוצה להאמין שלא עשיתי דבר שיפגע בכבודך, העברתי מחשבה על הימים האחרונים ואם היה משהו שגרם לך לחשוב שאולי פגע בך, אבל לא מצאתי." אמר ופנה להביט בה. "אז, קסנדרה, את רוצה לספר לי למה את מתחמקת ממני?"
קסנדרה השפילה מבט ואמרה, "אני באמת חייבת ללכת, אני—"
"לא קסנדרה, את לא מתחמקת ממני שוב," אמר והתקרב אליה. קסנדרה שנבהלה, הלכה אחורה עד שנתקלה בקיר מאחוריה.
כריסטופר הסתכל על קסנדרה ושאל בשקט, "קסנדרה, זה בגלל הנשיקה?"
קסנדרה הרימה את מבטה והסתכלה על כריסטופר שנראה מעט פגוע. "כריסטופר, אני..זה לא אתה, בבקשה, אתה חייב להבין אותי, אני—"
כריסטופר הסתכל עליה ואמר, "קסנדרה, אל תשחקי איתי. תסתכלי עלי בעיניים ותגידי שמה שהיה בינינו לא היה אמיתי. תגידי שזה לא היה אמיתי ואני נשבע לך שאני עוזב אותך ולא מתקרב אלייך יותר."
קסנדרה הביטה לו בעיניים, היא כל כך רצתה להגיד את המילים האלה, היא רצתה להגיד שזה לא נכון, שדבר לא קרה ביניהם אבל הוא ידע שהיא משקרת, כי היא ידעה שנוצר ביניהם חיבור, שיש ביניהם קשר שהיא לא יכולה להסביר שכריסטופר בשבילה הוא כמו סם ממכר שהיא לא יכולה להפסיק להשתמש.
כריסטופר שהבחין בספק בעיניה של קסנדרה הניח יד על צווארה ואמר, כמעט בתחינה. "נשקי אותי, קסנדרה, נשקי אותי."
במשך כמה רגעים היא התחבטה בעצמה. היא ידעה שברגע שתנשק אותו כבר לא תוכל לחזור אחורה, לא תוכל לשנות דבר היא הסתכלה עליו והצמידה את שפתיה לשפתיו לנשיקה תובענית ומלאת תשוקה. כעבר כמה רגעים הם התנתקו כדי לנשום. כריסטופר הסתכל על קסנדרה שנראתה מעט נבוכה והצמיד את שפתיו בחזרה לשפתיה, לנשיקה איטית ופחות תובענית, הוא העביר את ידיו בשיערה הרך והגלי ואז ירד לנשיקות קצרות במורד צווארה. הוא שמע את קסנדרה גונחת בשקט והצמיד את שפתיו לשפתיה בחזרה. הבחורה הטריפה לו את כל החושים והוא לא ידע שובע ממנה.
"קסנדרה," גנח את שמה לפיה. הוא רצה אותה, כל כולה, אבל הוא היה חייב להתאפק, "שליטה. קסנדרה חייבת שליטה," חשב לעצמו, והוא התרחק ממנה. קסנדרה הסתכלה עליו וחייכה חיוך אשר חשף לו לראשונה את גומת החן בפינה הימנית של הלחי שלה. הוא אהב את החיוך הזה, ורצה לראות אותו תמיד.
"את יפה כשאת מחייכת," אמר והמשיך כשראה את מבטה הנבוך. "אם אני משחרר אותך הפעם, את מבטיחה שלא תברחי לי?"
היא חייכה, ואמרה, "מבטיחה."
הוא נשק לה קלות על שפתיה וקסנדרה עזבה את החדר, צועדת בחזרה לחדרה כשהבחינה בסבסטייאן שנראה רציני.
"סבסטייאן, קרה משהו?" שאלה בדאגה.
"אלפריק ביקש ממני לקרוא לך, הוא אמר שזה דחוף." אמר, הוא הסתכל על קסנדרה והמשיך. "זה בנוגע לטבעת, אני חושב שהוא מצא למי שייכת הטבעת הזו."