לא כל הנוצץ זהב – פרק 45

לאוט היה קר מידי בגשם הבלתי פוסק שירד, אז הוא עף למקום קצת חמים יותר. רציתי לבוא אבל הוא אמר שהוא לא רוצה שאני אעזוב את המחנה בלי אישור של כירון, ומכיוון שממש לא עמדתי לשאול אותו, אוט טס לבד.
באותו היום לא היה לי הרבה מה לעשות. לא היו לי יותר מידי אופציות לדברים במחנה, מלבד הפעם היא שאני הלכתי להציק לאריק ולאחים שלו בזמן שהם שיחקו כדורסל, כפי שעשיתי פעמים רבים מאז שהגעתי למחנה, אבל בניגוד לילדים המגעילים האלו שגירשו אותי, האחים של אריק קיבלו את זה בשמחה, ואפילו צחקו והתחילו להציק זה לזה. השתעשעתי מזה עד שהחלטתי ללכת שוב לקיר הטיפוס והפעם, כפי שאריק אמר, להעלות את הרמה.
מסתבר שלא היה ביתן כלשהו בקיר, מה שהיה טוב, אז הייתי לבד. או ככה לפחות חשבתי.
"אז איך מעבירים את הקיר למצב קצת יותר קשה?" שאלתי את עצמי.
"ככה," אמר קול גס של בחורה.
אחרי כמה שניות היא הופיעה מאחורי החלק האחורי של קיר הטיפוס.
"הו, תודה," עניתי לה.
"אתה מארק, נכון? הרוכב?" היא שאלה.
"כן," עניתי. "ואת?"
"בֵּת'" היא ענתה.
היא לבשה חולצת מחנה גדולה.
היו לה זרועות שריריות ומצולקות.
העור שלה היה בצבע חום בהיר, כמו הצבע של קפה שחור עם חלב.
השיער השחור שלה היה אסוף בקוקו, אבל זה היה פחות או יותר הניסיון היחידי שלה להיות איכשהו אסתטית.
"שם יפה," עניתי לה.
"תודה," היא ענתה בלי לחייך, ואז סקרה את קיר הטיפוס. "אז אתה מטפס?"
"הו, כן," עניתי.
התחלתי בטיפוס, אוחז כל פעם בחלק אחר.
הפעם הסלעים ניסו להתנגש זה בזה, אבל כשקלטתי שזה מגיע התחמקתי.
בסופו של דבר מצאתי את עצמי בפסגה בלי שום כוויה או כאבים רציניים.
בֵּת' רק הסתכלה עלי. "אתה טוב," היא פסקה לבסוף.
"תודה."
"טוב, אני צריכה ללכת," היא אמרה. "אני צריכה לחזור לביתן שלי."
"איזה ביתן?"
"חמש," היא ענתה.
ניסיתי להריץ בראש את כל הביתנים של המחנה. זאוס, הרה, פוסידון, דמטר… ארס.
בת' היא בת ארס?
טוב, היא באמת נראתה ככה.
היא הסתלקה משם ואני קפצתי מקיר הטיפוס במקום לרדת במדרגות שמאחורה.
מה אני אעשה שאני נהנה לקפוץ?
יצאתי לי מהחדר שבו עמד קיר הטיפוס כאשר אז שמעתי נקישות פרסה וכירון הופיע.
"הו, הנה אתה, מארק," הוא אמר.
סקרתי אותו במבטי. הוא היה חצי בן אדם וחצי סוס, מה שהיה מוזר לחלוטין. תהיתי איך הם נוצרים ואם אבא שלו היה סוס הרבעה או משהו כזה.
"כן?" שאלתי.
"בוא איתי לבניין המרכזי, יש לי שיחה איתך," הוא אמר.
"ב…סדר," עניתי.
הלכנו ביחד, ואני תהיתי עוד תהיות על המבנה הפיזיולוגי של כירון, אבל לא העזתי לשאול אותו. לא ידעתי אם הוא ייעלב אם אני אשאל אותו האם אבא ואמא שלו ילדו גם יצור כלאיים אחר שיש לו ראש של סוס וגוף של בן אדם.
תאמינו לי, כשעלתה לי התמונה של הדבר הזה בראש הדבר היחידי שיכולתי לעשות באותו הרגע זה לצחוק בקול רם.
"קרה משהו?" שאל אותי כירון, בוהה בי כאילו נפלתי מהירח.
"לא, כלום," אמרתי לו בשקט, מרגיע את הצחוק. "סתם נזכרתי בבדיחה."
בסופו של דבר כירון נכנס למעין מיכל משונה שהפך לכיסא גלגלים, כמו איזה רובוטריק קסום כלשהו.
הוא סובב את גלגלי הכיסא שלו והתקרב לשולחן.
"שב בבקשה," הוא אמר לי.
התיישבתי גם אני.
"האם שמת לב לגשמים הבלתי פוסקים?" הוא שאל אותי.
"בטח," עניתי. "זה מה שגרם לאוט לעזוב את המחנה לזמן מה. היה לו קר."
"אוט עזב?" שאל כירון, מביט בי בפליאה.
"רק לכמה זמן. קר לו," עניתי.
"כלומר שהוא עדיין לא נושף אש," הסיק כירון.
"כן," עניתי.
"אם כך, אם נחזור לנושא עליו דיברנו," התחיל כירון.
"מתי הוא יתחיל לנשוף אש?" שאלתי.
"כשיצליח לייצר אש בתוכו. ייקח זמן," אמר כירון.
"ומתי זה יקרה?" שאלתי.
"לא עכשיו," הפציר בי כירון.
נאלצתי לקטוע את זרם השאלות שעלו לי.
"אם כך, הבה נחזור לנושאנו המקורי, אם אפשר," הוא אמר.
"בטח, בטח," עניתי בחוסר חשק.
"אם כך," הוא התחיל, בוהה בי לראות האם אפר את הבטחתי הרגעית. "אם שמת לב לגשמים, אתה בוודאי שמעת שבמחנה לא אמור לרדת גשם."
"נכון," אמרתי.
"אז זה אומר שיש בעיה מלמעלה. מי שחוצץ בינינו לבין גשם הוא זאוס. אל השמיים," הסביר לי כירון.
"זה עם הברקים," אמרתי.
מהרגע שבו שמעתי על האלים היוונים הערצתי את זאוס. הוא היה האל הכי מגניב. נתחיל מזה שהוא היה יכול לירות ברקים ולפצפץ את האויבים שלו כאילו הם היו נייר. אחר כך נמשיך עם זה שכל הילדים שלו היו הגיבורים המפורסמים. כלומר, תזאוס הוא יוצא דופן, אבל כל השאר, אין בכלל על מה לדבר.
"כן," ענה כירון.
"אז מה קרה?" שאלתי.
"הוא לא מצליח לתפקד בגלל שהוא חולה," אמר כירון.
"חולה?" שאלתי.
"זה סוד. אל תגלה לאף אחד. אסור שזה יופץ ברבים," אמר כירון.
"איך אל יכול להיות חולה? מה הוא לא יכול להקיש באצבעות שלו ולהיות בריא?" שאלתי.
"לא ממש," הודה כירון.
"זה כל כך טיפשי," מלמלתי לעצמי.
כירון רק הביט בי.
"אז מה אתה רוצה שאני אעשה?" שאלתי אחרי כמה שניות, שקלטתי שהוא עדיין מביט בי ושאני צריך לומר משהו.
"התרופה נמצאת. רק צריכים להשיג לו אותה. אתה רק צריך לאשר את השתתפותך במסע החיפושים ולבחור שני מלווים," אמר לי כירון.
"איפה התרופה? מהי?" שאלתי.
"זה באזור סן פרנסיסקו. הפרטים המדויקים אחר כך," אמר כירון.
"אז למה זאוס לא שולח אל כלשהו לקחת את זה בעצמו?" שאלתי.
"מכיוון שאסור להם להגיע לשם," הוא הסביר.
"אז אם אל רב עוצמה לא יכול להגיע לשם, מה גורם לך לחשוב שבן תמותה פשוט כן?" שאלתי.
"טוב, אתה רוכב," הוא אמר.
"אם אתה בונה על כך שאני והשניים האחרים נשתמש באוט ככלי רכב מעופף, אז תשכח מזה."
"לא התכוונתי שאוט יהיה רק כלי הרכב."
"לא, באופן כללי," אמרתי. "הוא לא מסוגל לסחוב שלושה אנשים וציוד, בטח שלא למרחק שכזה."
"אני מבין…" אמר כירון.
"אז ללכת ולשתוק?" שאלתי.
"למה הכוונה?"
"אתה כבר לא רוצה אותי בלי אוט," אמרתי.
"לא, ברור שאני רוצה. תבחר עכשיו שני מלווים, בואו לכאן. אני כבר אסביר לשלושתכם את הכל כמו שצריך." אמר כירון.
"אם אתה אומר," מלמלתי.