'אני בסדר'….

זה כמו גשם אך מלוח.
דמעות שוטפות את פניי שוב ושוב
מלטפות ומרטיבות את לחיי אחת אחת.
גורמות לצריבה נעימה בעיניי ולריסי להיצמד זה לזה
אך שוב, הטלפון מצלצל, אני מושכת באף, מדביקה לי חיוך מזויף ועונה.
'היי, מה קורה?' חברתה של אמי שואלת
'הכל טוב.' אני עונה, 'אמא לא בבית' אני אומרת
'טוב, תמסרי לה שהתקשרתי' חברתה הטובה עונה לי.
'ביי…' אני ממלמלת ומנתקת.
אך החיוך לא נשאר שם עוד, הוא נעלם והדמעות ממשיכות.
כאילו זוכרות היכן נעצרו, כאילו רוצות להראות את הקושי
טוב, אז שיקרתי לאותה חברתה של אמי.
אבל אני לא רוצה עוד דאגה
אני שונאת שבאים לתת לי עזרה
אני מרגישה יותר חלשה מהמצב שבו אני נמצאת
אך לפעמיים אני מוותרת, מבינה שאני לא יכולה רק לתת…