לא כל הנוצץ זהב – פרק 44

שיינה פשוט שיגעה אותי כל אותו הבוקר, היא לא הפסיקה לשאול שאלות על מארק ולהתעניין ב"רוכב הדרקון המגניב והחתיך."
אישית, רציתי להחטיף לשיינה סטירה רצינית כדי להעיר אותה מהשטויות שהיא דיברה. מארק, חתיך? כן, ממש. מגניב? יותר נכון קרצייה. ורוכב דרקון? וואו, אפשר לחשוב.
"נו, תודי בזה!" שיינה לחצה עליי עכשיו, ובעיקר על הזרוע הימנית שלי שכבר הפכה לאדומה מעט.
"אני שונאת אותו, שיינה." השבתי לה במבט אטום.
"אני לא מבינה איך את יכולה." היא השיבה, חייכה חיוך מפגר ובהתה לעבר הנקודה שמרוחקת שהייתה אוט, לידה שכב מארק בנינוחות וזה היה נראה כאילו הוא מנמנם.
"את לא מבינה כי את מתאהבת בבחור." השבתי בטון טיפה גועלי. "הוא נורא. הוא קרצייה. הוא נבזי. ואני שונאת אותו."
"את יודעת," שיינה ענתה מהורהרת. "אומרים שציניות ושנאה נועדו כדי להסתיר רגשות של אהבה."
היא הביטה בי עם עיניי השוקולד שלה וחייכה עוד חיוך מטופש.
"אויש, תשתקי שיינה." השבתי.
היא רק חייכה אליי בחזרה את החיוך הענקי שלה.
כשהיא חזרה להביט בנקודה שהייתה מארק, נאנחתי.
"טוב, את מתכוונת לעמוד פה עוד הרבה זמן ולבהות בו או שתלכי לדבר איתו?" שאלתי.
צבע עז שטף את לחייה של שיינה.
"אני לא רוצה ללכת אליו לבד." היא אמרה והדגישה את המילה האחרונה. היא הביטה בי בתחינה.
"לא." השבתי מיד. "מצטערת, שיינה. אני לא רוצה לדבר איתו אם אני לא חייבת. אני – "
"שונאת אותו." שיינה השלימה בחיקוי של קולי, עם מבטא בריטי כבד מדי. "כן, אני יודעת."
"אם את יודעת למה את מבקשת ממני לבוא איתך?" שאלתי.
"טוב, אל תבואי." היא השיבה וזקפה את כתפיה בנחישות.
"אז את הולכת לדבר איתו?" שאלתי בהרמת גבה.
"נראה לך?" היא שאלה והתקפלה. ולפני שהספקתי לומר לה משהו נוסף היא הלכה לעבר הביתן שלנו, כנראה כדי להתנחם עם מוזיקה טובה שיש לה בטלפון או משהו.
הבטתי עוד רגע בנקודה שהייתה מארק.
'אומרים שציניות ושנאה נועדו כדי להסתיר רגשות של אהבה.' המילים של שיינה התעופפו לרגע במוחי.
הנדתי בראשי כמעט מיד.
"ממש." אמרתי לעצמי בציניות והסתובבתי לעבר הביתנים, אבל בדרך שיניתי כיוון והלכתי לאזור המתחם שבו מתאמנים בחץ וקשת. עכשיו לא היה שם אף אחד.
הרמתי קשת וחץ בהבעה מהורהרת. לא הייתי ממש טובה, אבל מצד שני גם לא הצלחתי לנעוץ את החץ בזנב של כירון כמו אחד מאחיי.
מתחתי את המיתר וכיוונתי לעבר המטרה הכי גדולה, למרכזה- הרגשתי כאילו העיגול האדום קטן, כאילו אמר לי שלא אצליח, שלא אוכל לפגוע בו.
שחררתי את החץ והוא טס לעבר המטרה. נכון שהוא פספס את הנקודה, אבל הוא נשאר על הלוח, בערך במרחק של ארבעה סנטימטרים מהמרכז. בהיתי בחץ בהפתעה.
"וואו…" מלמלתי.
מחיאות כפיים יחידות נשמעו, הפנתי במהירות את מבטי וראיתי את אריק. הוא חייך חיוך נעים ונראה מרוצה מהתוצאה של הירייה שלי.
ברגע שראיתי אותו מיהרתי להסיט שיער ממצחי ולחייך, נאבקתי בדחף לחפש כתמים על החולצה או הג'ינס שלי.
"זאת הייתה חתיכת ירייה." הוא אמר.
"פספסתי את המטרה." השבתי במשיכת כתפיים.
"אבל החץ נשאר על הלוח." אריק ענה. "זה עדיף על לפספס לגמרי."
"אתה כנראה צודק." החזרתי את מבטי אל הלוח.
"אני יכול…" הוא היסס לרגע, כשהבטתי בפניו הוא נראה נבוך.
"אני יכול ללמד אותך," הוא אמר. "אם את רוצה, כמובן."
"אה… כן, בטח." השבתי.
הוא התקרב אליי ולקח חץ נוסף.
"אז למתוח את החץ על המיתר את יודעת." הוא אמר, זאת לא נשמעה כמו שאלה ובכל זאת עניתי: "כן."
"מעולה, אז כל מה שנשאר לעבוד עליו הוא הכיוון. אם תלמדי לכוון, תוכלי לירות כמו בת אפולו." הוא חייך ונשמע כל כך בטוח בי עד שלא רציתי להרוס לו את האשליות ולומר לו שלא אוכל אף פעם לירות כמו אחד מאחיו או אחיותיו. הם היו צלפים מיומנים, ואני הייתי חובבת, טירונית.
אריק נעמד מאחוריי והורה לי למתוח את החץ. עשיתי כמו שאמר וכיוונתי כפי שידעתי. אריק הניח יד על המרפק שלי, ביד שהחזיקה את החץ. הבטתי בו.
"הוא נמוך מדי." אריק חייך בהתנצלות והרים מעט את המרפק שלי, מיד הרגשתי שמשהו השתפר.
"את מרגישה את השינוי?" הוא שאל וייצב את היד שלי סביב החץ. הרגשתי את השינוי. הרגשתי גם את חום גופי עולה בכמה מעלות, אני חושבת שהיה לזה קשר לאריק שעמד קרוב כל כך אליי ונגע בי.
הנהנתי ובלעתי רוק.
"נסי עכשיו." הוא לחש סמוך לאוזני.
יריתי את החץ בדיוק כפי שאריק רצה, החץ התעופף במשך שניות אבל לי זה היה נראה כמו נצח. ופתאום החץ היה נעוץ בלוח, בדיוק במרכז.
קריאת שמחה פרצה מפי בהפתעה, גם אריק חייך. שמטתי את הקשת והסתובבתי אל אריק. הוא הביט בי באושר, וכשחיבקתי אותו בהתלהבות הוא לא נרתע ואפילו השיב חיבוק, מניף אותי לרגע בזרועותיו כלפי מעלה.
ואז הרגע חלף ושנינו הבחנו בעובדה שאנחנו מחובקים. זרועותיו הפסיקו להצמיד אותי אליו ואני סילקתי שיער ממצחי, מרגישה את החום מטפס אל לחיי וצווארי. הבטנו זה בעיניו של זו בשתיקה מביכה מאוד.
"אני… אה… זה רק…." גמגמתי.
"כן, בגלל שהצלחת והכל…" גם קולו של אריק נשמע רועד כשלי.
"תודה." אמרתי והצלחתי להשתלט על עצמי, להעלים את החום והאדמומיות כשהרמתי את הקשת מהאדמה וחייכתי כאילו לא קרה שום דבר מיוחד.
"כן, בטח." הוא חייך בחזרה. היה נראה כאילו רצה לומר עוד משהו אבל התחרט.
אבל לא הספקתי לשאול אותו מה קרה כי אחד מהאחים של אריק רץ לזירה וקרא לו, הוא אמר שזה דחוף. אריק הביט בי בהתנצלות והלך ביחד עם הנער. ואני נשארתי לבד שוב.
הרמתי שוב את הקשת ומתחתי חץ נוסף. דמיינתי את אריק, מייצב אותי ולוחש לי מה לעשות. וכשחשבתי עליו ועל מגעו, שחררתי את החץ.
והוא ננעץ בדיוק בנקודה האדומה. במרכז הלוח.